יום שני, 27 באוגוסט 2012

זה משתפר... מבטיחה

היום הראשון ללימודים, יום שמסמל שגרה עגומה במיוחד.
עברו 6 שנים מאז שסיימתי את התיכון, ועדיין קשה לי לחשוב על התקופה העצובה הזו. אני נזכרת בילדה שהייתי, ילדה חסרת ביטחון, ילדה שלא היה לה סיכוי להשתלב.
הייתי החנונית של הכיתה, זו שמוציאה 100 גם בלי ללמוד למבחן, זו שכולם פונים אליה רק כשהם צריכים להעתיק שיעורים, ובשאר הזמן צוחקים עליה מאחורי הגב.
הייתי הילדה שיושבת בשולחן האחרון עם גב כפוף ועיניים מושפלות, מתפללת שאף אחד לא ישים אלי לב, כי כל תשומת לב היא פוטנציאל לאיזו בדיחה מרושעת.
הייתי הילדה שחשבה שהיא שמנה ומכוערת, שלא ידעה איך לסדר את השיער שלה נכון, שלא ידעה איך להתלבש יפה. הייתי הילדה שלא מצליחה לעקוב אחרי מה שמעניין את כולם. הייתי הילדה שלהורים שלה אין כסף בשביל לקנות לה בגדים יפים, בשביל לתת לה כסף לסרט.
בחטיבה הייתי הילדה שאין לה חברים. בכיתה כמעט ולא דיברתי עם אנשים, ואחרי הצהריים הייתי יושבת שעות מול האינטרנט ומדברת עם אנשים שלא פגשתי מעולם, אבל היו החברים הכי טובים שלי.

יש אנשים שמסתכלים אחורה בגעגוע והיו שמחים לתת הכול בשביל לחזור לביה"ס. כשאני מסתכלת אחורה אני יודעת שלא הייתי מוכנה לעשות את זה שוב בעד שום הון שבעולם. אני עדיין בהלם שבכלל הצלחתי לעבור את 12 השנים המקוללות האלה, שרובן היו רצופות בעיקר בכאב, אכזבות, חוסר ביטחון ועלבונות.

אני לא אשקר לכם, החיים שלי היום לא מדהימים. השנה האחרונה הייתה מזעזעת, רצופה כשלונות צורבים בכל התחומים.
זה לא קל להיות מבוגר, פתאום יש לך צרות של מבוגרים. מה ללמוד? איפה לעבוד? איך להסתדר עם משכורת מינימום?
מחשבות כבדות על העתיד והתמודדות עם החלטות קשות. ועדיין, לא הייתי מוכנה לחזור אחורה.
תמיד ידעתי שאני שונה, אני חושבת אחרת ומתנהגת אחרת. במשך 12 שנים לא הצלחתי למצוא את המקום שלי ולא הצלחתי להרגיש שייכת. בצבא הצלחתי להרגיש חלק מקבוצה של אנשים בפעם הראשונה בחיים שלי, פשוט להרגיש נוח במקום שלי. פתאום הייתי בחברה של אנשים שמעריכים את השונות שלי ומבינים שזה מה שמיוחד בי. ומאז ועד היום התחושה הזו של השייכות מלווה אותי.
פתאום כל הדברים שהקשו עלי בתיכון הפכו להיות היתרונות הגדולים שלי, ועם הזמן למדתי לאהוב ולהעריך את עצמי, למדתי להבליט את היתרונות הגדולים שלי.
שלא יספרו לכם סיפורים, התבגרות היא כנראה הדבר הכי קשה שתעשו בחיים שלכם. חוסר הביטחון העצום הזה, ההרגשה שאתם נמצאים לבד בתוך בועה ואף אחד לא מבין אתכם. כולם עוברים את זה, ולכולם זה קשה. גם לילדות המקובלות שמחייכות חיוך של מיליון דולר ונראה שהכול בא להן בקלות. גם הן מסתכלות במראה ומרגישות רע לפעמים [ואולי אפילו רוב הזמן].
צרת רבים היא אפילו לא שליש נחמה, והקושי שלכם לא נעלם רק בגלל שכולם עוברים את זה. למרות שעברתי את זה, אין לי שום עצות פקרטיות. אבל זה משתפר, אני מבטיחה. לפעמים זה נהיה יותר קל בתיכון, לפעמים בצבא ולפעמים רק בשלבים מאוחרים יותר. אבל העולם האמיתי לא דומה בכלל לביה"ס, ויש בו מקום לכולם.
כשאני מסתכלת על החיים שלי היום אני מבינה שהגעתי כמעט למקום שבו רציתי להיות, הצבתי לעצמי מטרות וזכיתי להגשים אותן. מהילדה החנונית שלא מבינה באיפור ובגדים הפכתי להיות הבחורה שיש לה בלוג ביוטי, שמחמיאים לה על הבגדים שלה. מהילדה חסרת הביטחון הפכתי להיות הבחורה החמודה עם חוש הומור מטורף. מילדה בלי חברים הפכתי להיות הבחורה שיש לה הרבה חברים מכל מיני מקומות ומכל מיני תחומים. וכמו שהייתי אז, גם היום אני הבחורה שיודעת להקשיב ושכולם מתקשרים אליה כדי לבקש עזרה. החיים שלי לא מושלמים, אבל הם טובים, ואני כאן בזכות כל הדברים הקשים שעברתי, זה מה שדחף אותי קדימה.

שנייה לפני שאתם מרימים ידיים, אני רק מבקשת שתסתכלו על עצמכם במראה ותזכרו שיש לכם מקום בעולם הזה, גם אם תגיעו אליו רק בעוד כמה שנים. תאמינו בעצמכם, תאמינו בדברים המדהימים שיש בכם- הם שם, גם אם כרגע אף אחד לא רואה את זה.
יבוא יום ובו תצליחו להפוך את כל החסרונות שלכם ליתרונות. יבוא יום ובו תסתכלו על עצמכם ותהיו שלמים יותר, רגועים יותר. תחשבו על היום הזה, ובסוף הוא יגיע.
בנתיים תנסו לחפש את הדברים שגורמים לכם להרגיש טוב, אפילו אם אלה רק דברים קטנים. תאחזו בהם, והם יחזיקו אתכם.

ואם אתם בתקופה קשה במיוחד ואתם מרגישים מיואשים, אל תישארו עם הרגשות האלה לבד. תדברו עליהם, עם חברים, עם משפחה, בפורומים או בבלוג עם אנשים שלא פגשתם מעולם. העיקר שתוציאו את זה החוצה.
ואם אתם מרגישים שזה יותר מדי ואתם לא מסוגלים יותר, בבקשה תפנו לקבל עזרה. יש לא מעט פורומי תמיכה באינטרנט,  יש את ערוצי התמיכה של סה"רער"ן וגם של איגי- ארגון נוער גאה. זה נשמע קיטשי, אבל יש מי שמקשיב לכם ואתם באמת לא חייבים להיות לבד עם הרגשות האלה. אומנם זה נראה כאילו אף אחד לא מבין אתכם, אבל זה לא ככה. אל תפחדו לדבר, אל תפחדו לבקש עזרה.
ותזכרו- זה עוד ישתפר.

על פרויקט It Gets Better שמעתי כבר מזמן, והפוסט הזה נכתב בהשראתו. אומנם הפרויקט מיועד בעיקר לפנות לנוער להט"בי [לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ובי סקסואלים] אבל אני חושבת שהמסר שלו מתאים לכולם.

זה כנראה הפוסט הכי חושפני שכתבתי עד היום, פוסט שמציג גם את הצדדים הפחות "זוהרים" שבי, צדדים שיש בכולנו אבל בתור מבוגרים אנחנו מעדיפים להסתיר [לגיטימי, אף אחד לא רוצה לחזור ולהיות הילדה המחוצ'קנת בת ה-12]. למרות הקושי להיחשף ככה, חשוב לי להצטרף לאלפים שעשו את זה עד היום ולהעביר את המסר החשוב הזה, שהדברים משתפרים וצריך להחזיק מעמד ולהאמין בעצמנו ובכוחות שלנו.



43 תגובות:

  1. פוסט מאד מרגש ומעניין... אני מאד מזדהה עם חלק מהדברים שכתבת. אני גם הייתי ילדה קצת שונה ושקטה ועם בטחון עצמי ברצפה. דווקא בתיכון הצלחתי קצת לצבור בטחון וזו תקופה שאני זוכרת סה"כ לטובה, אבל עדיין...
    אני מאד גאה בך על הגישה האופטימית ואני מקווה שהשנה הבאה תשתפר משמעותית והכשלונות יהפכו להצלחות.
    לצערי הדבר היחיד שלא הצלחתי להזדהות איתו זה המשפט: "זה ישתפר". זה לא תמיד משתפר, רק לפעמים, ולא לגמרי. עם כמה שזה עגום, החוויות שחווינו אפילו ביסודי משפיעים ומעצבים את מה שאנחנו, ואני מרגישה לפעמים שלמרות שאני "בעולם של המבוגרים", עדיין יש לי צורת חשיבה של ילדה"לא מקובלת" בכתה ו'. וזה עצוב. וצריך לעבוד על זה :) אז העיקר שיהיה לנו טוב....וכל הכבוד לך על החשיפה, אלה בסופו של דבר פוסטים הרבה יותר מרגשים ונוגעים מעוד סקירה:)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה יקירתי.
      אני מאמינה שהדברים ילכו וישתפרו, בסופו של דבר הקשיים שלנו עוזרים לנו להתפתח. במקרה יצא רצף דיי הזוי של קשיים... אבל אני עדיין כאן, זה אומר המון.

      הדברים לא משתנים מהקצה אל הקצה, גם היום אני מוצאת את עצמי מרגישה כמו ילדה בת 12, בדיוק כמו שתיארת. אבל אני חושבת שהיום הרבה יותר קל לי להתמודד עם הדברים, בתקופה של ביה"ס היה איזה משהו קשה, כבד ועצוב, משהו שאין לי היום. אני לא לגמרי יודעת לבטא את זה במילים, אבל אני מעדיפה את הקשיים שיש לי היום פי מיליון על הבדידות שהייתה אז.
      לוקח זמן להתגבר על הדברים האלה ולא לכולם זה מצליח, אבל אני מאמינה שאם רוצים ואם מאמינים כן מגיעים לדברים, בגלל זה כן חשוב לי להעביר את המסר האופטימי החזק הזה, גם אם המציאות יותר מורכבת

      מחק
    2. נכון, יצאתי קצת מבאסת.. אני מצטערת. אבל יש לי תקופות שאני מרגישה שלא הרבה השתנה. דווקא בתור ילדה גם ברגעים הקשים יכולתי לחלום על כל הדברים שיקרו כשאהיה גדולה והעתיד היה נראה רחוק וגדול ושהכל עוד אפשרי וזה מה שמעודד, וכשגדלים מאבדים את החשיבה הזו וחלק מהחלומות מתנפצים לך בפרצוף, ואז נשארים לפעמים רק עם המירמור :) וזה מסוכן. אבל אני בהחלט מאמינה באופטימיות.. ואני מבינה איך לפעמים הבי"ס מקשה על כל הסיפור עם הבטחון העצמי הנמוך, כי ילדים יכולים להיות מאד אכזריים. אופטימיות פשוט באה בגלים :) וחשיבה חיובית זה חשוב.
      מאחלת לך רק טוב ומאד מאד גאה בך.

      מחק
    3. ממש לא חושבת שיצאת מבאסת, התייחסת לדברים חשובים. גם אני מרגישה לפעמים כאילו שום דבר לא השתנה, וגם אני לפעמים מעדיפה לחזור קצת אחורה לשלב שבו הרגשתי שהכול עוד פתוח לפניי. אני משתדלת להאמין בזה גם עכשיו, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא.

      ומסכימה מאוד שאופטימיות באה בגלים :)

      תודה רבה יקירתי

      מחק
  2. מזדהה, פלוס מינוס, אולי כי תמיד הצלחתי למצוא את האנשים שדומים לי ולו בקצת בכל מקום...
    אבל תמיד אני אישאר עם ההרגשה שאני מוזרה, עד היום גם בלימודים גבוהים אני לא אוהבת שמבקשים ממני עזרה אנשים שאני לא מכירה - גם אם הם אנשים טובים - אולי כהד לאותם ימי בי"ס אפלים.
    אני יודעת שתחושת השונות תמיד תרדוף אותי בכל מקום אליו אגיע, וגם אם אני כן מרגישה בטוחה ושלמה עם עצמי, זה משדר ההפך... בעיה שצריך להתמודד איתה.
    כמוך, אני גם מרגישה שהמראה שלי השתנה לגמרי, ואני עדיין מרגישה התפתחות ושינוי כל הזמן במראה, וזה הפך לדרך ביטוי אמנותית בעבורי.
    אבל לא, לא חושבת שאי פעם אצליח להתחבר עם כל אחד, אין מה לעשות.
    פוסט יפה וחשוב, כנראה לכל הצעירים.

    השבמחק
    תשובות
    1. גם אני מצאתי את הדרכים שלי להתמודד ואת האנשים שהבינו אותי, אבל זה היה הרבה יותר קשה אז מאשר היום.
      גם לי תמיד יש את החשש הזה לעזור לאחרים, מהחשש שזה יחזור להיות אותו ניצול שהיה אז כשהייתי צעירה ולא ידעתי איך להציב גבולות.

      אני לא חושבת שזה אפשרי להתחבר עם כל אחד, ואם כן- זה צבוע לדעתי. אני גם לא חושבת שזה צריך להיות ככה, באופן אישי אני יחסית מתחברת בקלות אבל נפתחת ממש רק לקומץ של אנשים קרובים, אני מעדיפה כמות על איכות, וכל אחד בוחר לעצמו למי להיפתח וכמה, וזה בסדר גמור.

      תודה רבה על התגובה

      מחק
  3. ליהי, את בחורה מדהימה ואני חושבת שכבר אמרתי לך שכלכך חבל לי שאת גרה רחוק כי זה אומר שאני מפסידה מישהי כמוך לידי!
    הזדהתי המון עם חלק מהפוסט וכל מה שנשאר זה לקוות שאכן ישתפר :)

    בואי לאשקלון לכוס קפה, מה קרה.. כולה 3 שעות נסיעה. ;)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מותק :)
      את יודעת מה אומרים, אינטרנט הופך אותנו לכפר גלובלי אחד ;) ואני אשמח לבוא לאשקלון לקפה. יהיה כיף טילים ;)
      סתם, סתם. אני באמת צריכה לקפוץ לאזור, יש שם עוד כמה אנשים טובים שאני צריכה לבקר

      מחק
    2. אני מבקשת לא לזלזל! כשכיפת ברזל מיירטת טיל בשמיים זה כמו זיקוקים בלי לחכות ליום העצמאות, בידור לכל המשפחה!

      וכן, אנחנו סוג של כפר גלובלי. אני עדיין בקשר עם אנשי אינטרנט שדיברתי איתם לפני אולי 8-9 שנים כשעם חלקם אפילו לא נפגשתי מעולם, זה נחמד :)

      מחק
    3. אוי נו, איזה מצחיקה את! למה לא אמרת שיש זיקוקים?? ;)

      לא יצא לי כ"כ לשמור על קשר עם אנשים מהתקופה "ההיא", אבל כשהייתי בטבריה ומנותקת מהעולם זה מה שהציל אותי [שוב]

      מחק
  4. את פשוט מדהימה. אני אוהבת איך את משלבת בפוסטים שלך גם דברים אישיים. את נשמעת מאד אינטיליגנטית וחכמה, ואת כמו סוג של "בת דודה מגניבה" (;
    קראתי את כל הפוסט(פעמיים!), ומאד ריגשת(אני שונאת להגיד ריגשת! נשמע כל כך אמריקאי וקיטשי) אותי! באמת שנגעת לי בלב(הקיטשיות משתלטת עליי), ואפילו עזרת (:
    פוסט מדהים ומקסים, ואין עלייך!! תותחית!! (:

    השבמחק
    תשובות
    1. אני ריגשתי אותך? את ריגשת אותי :)
      ממש ממש משמח אותי לשמוע שהצלחתי להעביר משהו מעבר לפוסטים הרגילים, כמה שאני נהנית לכתוב נטו על איפור אני רוצה שיהיה בבלוג יותר מזה. מבחינתי איפור זה כלי מדהים להעלאת הביטחון העצמי, זה משהו שעזר לי ועכשיו אני רוצה לתת בחזרה.

      מחק
  5. אווו כמה שאני מזדהה עם הרוב...
    לגמרי הייתי זאת שמוציאה ציונים גבוהים בלי להתאמץ.. תוסיפי לזה שיער מתולתל, שומנים פה ושם וגובה של ראש לפחות מעל כולם וקיבלת מטרה קלה לצחוק וללעג.
    למזלי (אני מניחה) תמיד מצאתי חברה אחת טובה שעזרה לי בהכל, ובהמשך מצאתי שיש לי חוש הומור מיוחד ולמדתי למשוך אליי אנשים על ידיו.
    בגיל 14-15 בערך גיליתי שאני לא מסתדרת עם בנות ושהן תמיד ילעגו לי- לכן התחברתי עם בנים.
    לאחר חרם אי שם בכיתה ז' (שגרם לי כמעט לעבור בית ספר) מצאתי חבורה קטנה של חברות, שהיו נחמדות אליי סה"כ, אבל בהמשך הבנתי שאני ממש לא בסגנון שלהן (הן היו בקטע של בנים ובגדים ומוזיקה מזרחית... אני אהבתי לקרוא, לשמוע מטאל וללבוש שחור). מצאתי חברים מהאזור שהיו בסגנון שלי ומאז אני איתם.
    בזכות החבורה הזו הבנתי הרבה דברים וגם קיבלתי מעט בטחון.
    רזיתי לא מעט בכיתה י"א והתמכרתי לספורט (עד היום...)
    לקח לי עוד זמן להתחיל ללבוש צמוד, ורק בצבא עזבתי את הצבא השחור...
    והנה שבוע שעבר ראיתי את אחת הבנות שהציקה לי בלי הפסקה, וכן שמחתי לראות שהיא נראית כמו הצרות שלי... וכן אני יודעת שהיא לא סיימה תיכון.
    יש צרות שהביאו הגיל ודברים שעברץתי בגיל צעיר מדי ששינו לי את החשיבה- הייתי הרבה יותר נאיבית ומאושרת בגילאי 16-18... כך שלתקופה הזו כן הייתי חוזרת.
    אני רואה שהבאתי פה חתיכת חפירה, ויש לי עוד הרבה מעבר.
    אבל כן- זה עובר, בסוף דברים מסתדרים לכיוונים טובים לגמרי!
    כולם עוברים את זה בדרך כזו או אחרת, ומלכת הכיתה של עכשיו לא תהיה כזו עוד עשר שנים.

    השבמחק
    תשובות
    1. שיער מתולתל?! מטאל?!?! ;)

      באיזה שהוא מקום דווקא בגלל שלא הייתי מקובלת הייתי צריכה להתאמץ ולבנות קישורים אחרים- חוש הומור, אינטיליגנציה, דברים שהיו עוזרים לי מאוד ומושכים אותי קדימה.
      גם אני פוגשת כל מיני בחורות שלמדו איתי בשכבה ומבינה שהן לא כאלה מוצלחות כמו שהחזקתי מהן פעם.

      דברים משתפרים, צריך להאמין בזה ולהחזיק מעמד, ואם רוצים הדברים משתנים. אני לא מצטערת על מה שעברתי כי זה הוביל אותי לאדם שאני היום

      מחק
    2. חחח כן כן- הכל אמיתי לגמרי:)
      אני לא מצטערת בכלל- זה הכין אותי טוב יותר לחיים מאלו שלא היו צריכות להתמודד.
      אפשר לומר שחושלתי והשתנתי מאוד מאז

      מחק
  6. תשמעי... זה מאוד קשה- אצלי זאת צלקת שלא מחלימה.
    כל מקום חדש שאני מגיעה אני מרגישה כמו זאת שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלה.
    זה התחיל מחרם קיצוני שעשו עליי, קצת מעבר לחרם רגיל.
    ומאז אני פשוט מבועתת מאנשים וחסרת בטחון. זה מתחלק לשני הדברים האלה- הרגשה רעה פנימית-- אני לא מספיק רזה, או לא מספיק יפה, הפנים שלי עקומות, אני לא יפה
    בתמונות, כולם חושבים שאני מוזרה, הם לא רוצים להיות חברים שלי... אני לא מגניבה....
    וזה משליך על פחד פשוט פחד מאנשים לא יודעת איך להסביר את זה כאילו הם ״נושכים״ חחח. אני ממלצרת עכשיו וכל פעם מחדש אני נלחצת ולא יודעת איך אני נראית... כנראה כמו אידיוטית....
    וואלה אין לי מושג איך לשפר את זה...

    השבמחק
    תשובות
    1. קודם כל אני ממש מעריכה את זה שהגבת בכזו צורה גלויה, אפילו אם תחת כינוי אנונימי. לא קל לדבר על המקומות הקשים האלה. אז אני באמת מעריכה את זה.
      אני חושבת שרובנו יוצאים עם צלקות כאלה ואחרות מתקופת ההתבגרות, ואח"כ מעבירים חיים שלמים בניסיון להתגבר על זה.

      לאורך הזמן למדתי שאני מחמירה עם עצמי מאוד, הרבה מעבר למה שאחרים רואים. אני שופטת את עצמי בחומרה ומאוד מקשה על עצמי להתמודד. תקופה ארוכה מאוד הייתי בטוחה שכולם חושבים שאני שמנה, מכוערת ומוזרה. גם היום אני מרגישה ככה לפעמים, אבל פחות. זה קרה בזכות אנשים מדהימים שגרמו לי להרגיש טוב וגרמו לי להרגיש שאוהבים אותי בזכות מי שאני.
      אני בטוחה שגם אצלך זה המצב, אנשים לא חושבים שאת מכוערת ומוזרה, אני בטוחה שיש בסביבה שלך אנשים שחושבים שאת אדם מקסים- ואני בטוחה שאת כזו!
      ביטחון עצמי זה דבר שקשה לרכוש, בעיקר אחרי דבר כ"כ קשה כמו חרם :( אני יודעת שזה נשמע קיטשי, אבל את צריכה להסתכל על עצמך ולחפש את היתרונות שלך. לכולנו יש חסרונות, זה לא חוכמה. השאלה היא איך את מבליטה את היתרונות שלך. גם אם את לא מספיק רזה- עדיין יש בגוף שלך דברים יפים, איך את מתלבשת ככה שתפיקי מהגוף שלך את המיטב? אני בטוחה שיש בך דברים נוספים טובים- רגישות, תבונה. אני לא מכירה אותך מספיק, אלה דברים שאני רואה רק מהתגובה שלך. תחפשי את היתרונות שלך ותתמקדי בהם, זה עוזר מאוד לשפר את הביטחון העצמי ו"למכור" את עצמנו לאחרים.

      ואם תרצי לדבר מעבר- lonelywolf3@walla.co.il
      או דרך הפייסבוק [יש בצד שמאל למעלה קישור]. אני כמובן אשמור על האנונימיות שלך, וכל דבר שתבחרי לכתוב לי ישאר בינינו

      מחק
  7. תשובות
    1. תודה רבה על התגובה, זה חשוב לראות שאנחנו לא היחידים שמרגישים ככה, ויש עוד הרבה שעברו דברים דומים

      מחק
  8. הפוסט שלך מאד ריגש אותי, ואני חושבת שאת אישה מדהימה.
    למעשה הסיבה העיקרית שבגללה אני קוראת את הבלוג הזה היא לא בשביל סקירות על מוצרי איפור ולקים (שזה כיף, אל תביני אותי לא נכון), אלא בראש ובראשונה *את* והאישיות המיוחדת שלך שמשתקפת מכל פוסט ופוסט.
    אז קודם כל, תודה שאת מי שאת, ותודה שאת כותבת ונותנת השראה לרבים אחרים.
    ושנית - אני מאד מזדהה איתך. בלי לבכות יותר מידי על נעוריי האומללים, אני בעיקר רוצה להתייחס לתקופה הנוכחית. אני מניחה שאנחנו בערך באותו הגיל. גם אני נמצאת במין צומת על סף התחלת ה"חיים של הגדולים" וזה מפחיד ומבלבל. אבל גם יותר שלם מאשר בנעורים ועם הרבה יותר היכרות עצמית. אני חושבת שהמסר שאת מעבירה הוא חשוב, ובהקשר הזה חשוב לי לומר לך גם על ימינו אנו - גם את לא לבד :) זה משהו שכולם עוברים.
    מאחלת לך המון הצלחה! וכמובן שאמשיך לקרוא את הבלוג שלך בשקיקה.

    השבמחק
    תשובות
    1. סיימתי לקרוא את התגובה שלך וחייכתי חיוך ענק :) תודה רבה!
      סקירה של מוצרים יכולה להיות מאוד שגרתית, בגלל זה ממש חשוב לי להכניס גם דברים מעבר, בסופו של יום זה הבלוג שלי ואני רוצה שהוא יושפע ממי שאני.

      בסה"כ לא קל להיות אדם מבוגר, בטח לא בשלב של אחרי הצבא כשעוד מרגישים קצת קטנים אבל צריכים להחליט החלטות גדולות. ובכל זאת לא הייתי מחליפה את מה שיש לי היום בשום מחיר.
      מזמן כבר הבנתי שהרגשות שלי לא ייחודיים רק לי, שלכולם קשה להשתחרר ולהתחיל את החיים, וברגע שהבנתי שאני נורמלית היה לי הרבה יותר קל להתמודד. תודה

      מחק
  9. פוסט מרגש ואופטימי , אני מקווה שיהיו בנות שיעזרו בזה.

    גרמת לי להיזכר בתקופה שלי בתיכון.. מכיתה ז' עד ט' הייתי חנונית , ממושקפת , שמנה , עם גבות , קוקו נמוך , טעם לבוש גברי ולא הייתי מוכנה ללבוש ג'ינסים. אני זוכרת חוויה אחת נוראית , ששתי בנות התנקלו לי בסוף הלימודים , וזרקו לי את הספרים שהיו לי בידיים על הרצפה. השפלה שאין כמותה , ואני עם הפחד והביטחון העצמי האפסי שלי שתקתי ושתקתי.

    לקראת כיתה י' החלטתי שאני עושה שינוי מבפנים , ולאט לאט זה יצא כלפיי חוץ.
    את כיתה יב' לשמחתי סיימתי מוקפת חברים , ולא מעט בנים.
    שום דבר לא באמת השתנה , רק הגישה והערכה שלי כלפיי עצמי.

    אם נחשוב חיובי , יהיה ככה. לא סתם אומרים שאנשים רואים בחוץ את מה שאנחנו מרגישים בפנים.

    השבמחק
    תשובות
    1. עברנו תהליך דיי דומה, רק שהיה לי "מזל" וההתנכלויות כלפי אף פעם לא היו ממש פיזיות וברמה כזו.
      בתיכון גם אני סיימתי עם יותר חברים, זה עדיין לא היה המון אבל היו לי את האנשים שאהבתי והיו קרובים אלי.

      אני כל כך מסכימה עם המסקנה הסופית שלך, לקח לי המון זמן להבין שאני לא כזו דפוקה, סתומה ומכוערת. רק בצבא פתאום הבנתי שזה לא שאנשים לא רוצים להתחבר איתי, זו אני שמשדרת להם משהו מרוחק וסנובי, פשוט בגלל שאני מפחדת להתקרב לאנשים. ברגע שהבנתי את זה והתחלתי לשנות את זה, זה נהיה הרבה יותר קל

      מחק
  10. אני חייבת לספר לילו שהזדהיתי הזדהות עצומה...והדמעות פשוט לא מפסיקות..
    האמת שמאז שהשתחררתי [לפני כמעט שנה] קשה לי מאוד עם האזרחות.. וזה רק הולך ונהיה רע יותר.
    [בשנתים של הצבא הייתי במן בועה.. היה לי נורא נוח!]
    אבל מה שלא הורג מחשל... ובשביל להתמודד עם משהו הפתרון הכי טוב הוא פשוט....להתמודד איתו......
    אז חיים! האמת שכל כך הרבה פעמים יצא לי לחשוב על הנורא מכל ואז הייתי כועסת על עצמי אחרי שהייתי רואה אנשים שהחיים לא ריחמו עליהם..ולי יש המון...ואז למדתי לראות את החצי כוס המלאה...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה לך על התגובה.
      עצוב לי לשמוע שאת לא מוצאת את עצמך מאז השחרור :( אני מבינה את זה, זו תקופה קשה ומבולבלת, במשך שנתיים בערך הרגשתי הכי תלושה בעולם.
      אהבתי מאוד את שינוי המחשבה שלך. הכי קל להתמקד בדברים השליליים, ויש המון כאלה. אנחנו שוכחים להתמקד בדברים הטובים, כי זה מה שחשוב באמת

      מחק
  11. קוראת סמויה בד"כ בבלוג שלך. הפוסט שלך ריגש אותי מאד. אמנם הייתה לי את קבוצת החברים הקטנה שלי בכל גיל כמעט, אבל הייתי ילדה שמנה, וככזו, ספגתי המון עלבונות שצרובים לי עד היום, אפילו היום כשאני מקבלת הרבה מחמאות על המראה החיצוני, עדיין ההצקות וההערות המעליבות והצחוקים מאחורי הגב על חשבוני לא מרפים ולא הלכו לשום מקום, אם כי הם אינם תופסים עוד מקום כה רב בחיי כמו פעם. למדתי שלמחוק אותם לא אוכל, אבל אני יודעת שאותם קשיים הם אלו שגרמו לי להיות מי שאני. אנשים שלא מתמודדים עם קושי-אין מה שידחוף אותם קדימה להיות טובים יותר. זה משהו שאמרו לי הוריי והם כ"כ צודקים. הסיטואציה הזו עבור ילד קשה ומבגרת בטרם עת, אך גם מחשלת ומעצבת כמו מים שמלטשים סלעים ואבנים. גאה בך על הפוסט הזה ומאחלת לך שתמיד תהיי בכיוון של צמיחה ואושר, גם אם לא תמיד הכל זוהר.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מעריכה מאוד את זה שהגבת, למרות שבד"כ את סמויה. כתבת דברים מדהימים והזדהיתי איתם מאוד. באופן אישי עד הצבא הייתי בחורה רזה, מקסימום מידה 38 וחשבתי שאני שמנה ומכוערת. בצבא עליתי משהו כמו 15 קילו, ומאז הם איתי פלוס-מינוס קילו-שניים לכל כיוון. ודווקא היום כשאני נחשבת "שמנה" אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי.
      אני עדיין זוכרת את המבטים ואת ההצקות, עמוק בפנים אני עדיין ילדה חנונית עם טי-שירט גדול מדי. אבל אני מנסה להפיק מזה את המקסימום, אני מסכימה איתך שהקושי דוחף אותנו קדימה ומעצב אותנו. מי שמתמודד עם קושי ועובר אותו הופך להיות אדם חזק יותר.
      ולפעמים כל מה שצריך כדי להתמודד, זה פשוט לשמוע שהדברים ישתפרו, שבכל אחד מאיתנו יש את הכוחות לעבור את זה

      מחק
  12. לילושק'ה יקירה,
    את דעתי עלייך את כבר יודעת - את אדם מקסים ויחודי, טוב הלב שלך והבגרות שלך, מדהימים אותי כל פעם מחדש.
    אני לא הייתי הילדה המוזרה והדחויה, הייתי די מקובלת אפילו, אבל גם אני לא אחזור לתקופת התיכון בעד שום הון בעולם. יש לי חברה אחת, שנשארה לי מימי התיכון. לפני כמה זמן דיברנו על זה שאנחנו בנות 40 (פלוס), והיא אמרה "הלוואי והייתי שוב בת 16"... אני אמרתי מיד - בת 16? אין סיכוי בעולם. לעולם לעולם לא אחזור לשם שוב!

    מותק שלי, מאחלת לך שהצמיחה הזו רק תמשיך, שתקבלי את עצמך כמו האדם המדהים שאת, שרוב שאיפותייך וחלומותייך יתגשמו לטובה (ושישאר משהו לחלום עליו). ואוי ואבוי אם את מגיע לאשקלון ואת ואוסנת לא מתקשרות אליי! (-:

    השבמחק
    תשובות
    1. איזה מקסימה את :)

      אני חושבת שקל מאוד להסתכל אחורה ולזכור שגיל 16 זה כיף, זה גיל עם מעט מאוד מחוייבויות. אבל הקושי הוא אדיר, לפחות ממה שאני חוויתי.

      תודה על האיחולים :) אני מקווה שהשנה הקשה במגמת סיום...
      מבטיחה לא לשכוח אותך אם אני אהיה באזור :)

      מחק
    2. יאא תותי שכחתי שאת גם מאנשי הדרום :)
      עכשיו בכלל חובה לארגן מפגש דרומי.

      מחק
    3. וואי, לגמרי!
      [עכשיו אני רק צריכה לשכנע את עצמי שרכבת לבאר שבע זה לא כזה נורא... ;) ]

      מחק
  13. האמת שחוויית התיכון שלי הייתה דווקא חביבה וכייפית בסה"כ. ברור שהיו גם דרמות ושטויות, אבל ביליתי את רובה כמו תיכוניסטית מצוייה והייתי די מאושרת בחלקי. מצד שני, אני לא טיפוס של דכאונות, אמנם יש לי עצבים רופפים מאד, אבל אני עוברת מהר מאד הלאה. גם אם היו קטעים פחות נעימים בתיכון, זה לא היה משהו שנתתי לו להשפיע על איכות החיים שלי והיום אני בקושי זוכרת את זה.
    האמת שאני למדתי לאורך השנים שככל שבן אדם דבק יותר באישיות שלו ולא מנסה להתאים את עצמו לאחרים - ככה יותר נעים לו בחיים. זה אפילו לא עניין של ביטחון עצמי, זה עניין של להרגיש בנוח בעור של עצמך. מי שלא מרגיש בנוח - זה מקרין כלפי חוץ בכל מיני דרכים.
    אני חושבת שבשנים האחרונות הגעת למצב הזה שנוח לך יותר עם עצמך, ולכן גם כל המסביב כבר לא נורא כ"כ. מאחלת לך להמשיך רק ככה כל חייך :-)

    השבמחק
    תשובות
    1. מקנאה בך על היכולת לעבור הלאה, יש לי נטייה להיתקע על דברים ולסחוב אותם איתי הרבה זמן, גם כשזה כבר הופך להיות לא רלוונטי.
      אני מסכימה שככל שאנחנו שלמים עם עצמנו יותר קל לנו יותר. תודה על האיחולים :)

      מחק
  14. גרמת לי להיזכר בחוויית התיכון שלי. למדתי בפנימייה ולא הייתי בדיוק "מקובלת" וזה די קשה כשלא הולכים הביתה די לעולם. ביסודי היו צוחקים עליי הכינוי שלי היה "אנציקלופדיה" כך שאני די מכירה את ההרגשה. אבל השינוי שאנחנו עוברות עם הפיכתנו לנשים, ההעצמה שאנו מקבלות מהניסיון והלמידה האישית היא שהופכת אותנו לסובייקטים מקסימים נהדרים ואינטיליגנטיים יותר מהילדים האלה, שצחקו עלינו. אני גדלתי בקרית גת, שם תמיד נחשבתי "מוזרה" ו"פריקית" כשאני באה לבקר היום, אני רואה את כל הילדות שהיו איתי ביסודי, מגדלות שלושה ילדים וסוחבות אותם לשוק. לפעמים להיות קצת שונה, זה חיובי :)

    השבמחק
    תשובות
    1. גם *את* מקריית גת? נראה לי שיש איזו קונספירציה עולמית שבסופו של דבר תוביל לזה שכל האנשים שסובבים אותי נולדו בקריית גת :) [לא שזה רע, סתם לא הגיוני הסתברותית]

      פעם כ"כ רציתי ללמוד בפנימייה כי זה נראה לי מגניב, היום כשאת מציגה את זה ככה ועם איך שאני מכירה את עצמי, בטח היה לי עוד יותר רע שם מאשר בתיכון הרגיל שלי.

      אהבתי את הצורה שהגדרת את זה, אין ספק שמה שעברנו הוביל למי שאנחנו היום, ופתאום זה באמת חיובי להיות שונה.

      מחק
  15. תודה רבה על הפוסט החשוב הזה.
    גם אני בשוק שהצלחתי לשרוד 12 שנות לימוד (ותכלס, יש אנשים שאומרים ששרדתי בנס) ולא הייתי מוכנה לחזור לימי התיכון בעד שום הון שבעולם.
    אומנם סיימתי תיכון רק לפניי שנתיים ובצבא לא הייתי (אז גם אחרי התיכון לא הצלחתי למצוא אנשים שאני מרגישה בנוח איתם) אבל כבר בגיל 20 אני יכולה לומר בעצמי "זה משתפר". אוליי לא ברמה של לכתוב פוסט שלם על זה (כי השיפור לא מאוד משמעותי) אבל אני מקווה שבעתיד גם אני אוכל לכתוב על זה.
    יש מקרים שמצב כזה או אחר הוא קבוע (למשל מצב רפואי, כמו במקרה שלי) וזה נראה ששום דבר לא יכול להשתנות, אבל בשנתיים האחרונות קיבלתי עזרה ממוסדות שונים והבנתי שיש לי הרבה תמיכה. יש בתוכי איזושהי אמונה שאף אחד לא לבד, שלכל אדם אפשר לעזור איכשהו.
    התלבטתי אם להגיב עם קישור לבלוג שלי או באנונימיות ובסוף החלטתי על אנונימיות, (עוד הוכחה לפחד מאנשים שנשאר מימי התיכון) אבל יכול להיות שתוכלי לנחש מי אני =).

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה לך על התגובה :)

      גם אני מרגישה שזה סוג של נס שבכלל הצלחתי לשרוד את התיכון.

      יש דברים שבאמת אי אפשר לשנות, ואם את סובלת מבעיה רפואית קבועה, אז היא שם וככל הנראה תמיד תהיה שם. אבל אחרי התיכון פתאום מגלים שיש כ"כ הרבה אפשרויות, שהחיים הם לא שחור ולבן בתוך מסגרת אחת מפגרת. וכשיש לך הרבה אופציות יותר קל למצוא את עצמך.
      אני מאחלת לך שהדברים רק ימשיכו וישתפרו בשבילך גם, שתמצאי את המקום שלך ושההתמודדות עם הבעיות הרפואיות יהיו מינוריות.

      אני מבינה לגמרי את הרצון לשמור על אנונימיות, יש דברים שגם תחת אנונימיות אני עדיין לא מרגישה מספיק חופשייה לספר.
      לא ממש הצלחתי לקשר בין הדברים שכתבת לבין הבלוג, אם תרצי את תמיד יכולה לפנות אלי בפרטי [מייל/פייסבוק], ואם לא- אנונימיות זה גם טוב :)

      מחק
  16. כל הכבוד לך על החשיפה.
    אני חושבת שאת יודעת עלי מספיק - גם אני הייתי איפשהו במקום כזה.
    זה לא מקום טוב להיות בו, וללא ספק כשחושבים על זה אחורה זה משתפר.
    אבל את יודעת מה, כשאני חושבת על הסיבות שזה השתפר, וכמה הייתי צריכה להתאמץ בשביל שאנשים יקבלו אותי, כמה אני צריכה לחשוב לפני שאני פותחת את הפה, לפני שאני לובשת משהו לאנשהו, לפני שאני מציגה את עצמי (ונגיד את הכלב.. או תחביב אחר שלי שאולי פחות "מקובל") ועדיין מרגיש לי שאני כל הזמן עושה ויתורים, כל הזמן עושה התאמות. וזה נורא מתסכל.
    אני חושבת בהחלט (וגם כתבתי את זה בפוסט שלי) שזה שאתה מיוחד עוזר לך בעתיד כשאתה גדול. יכול לעשות את ההבדל מבחינה תעסוקתית, מבחינה זוגית אולי. אבל בסופו של דבר זה pain in the ass.
    אז מצטערת שאני לא חיובית "היום" (חשבתי לכתוב את זה מיד אחרי שקראתי אבל לא יצא לי להגיב בניחותא) אבל אני מרגישה שקבלת האחר (גם אם הוא לא ממש ממש חריג) כ"כ מזעזעת שהאחר הוא זה שצריך להתאמץ ולהתאים את עצמו, כי אם הוא לא יעשה את זה, לא, זה לא *באמת* ישתפר. זה משתפר כי אנחנו מתבגרים, ולומדים איך צריך להתנהל בחברה ה"נורמטיבית" so called לא בגלל שמקבלים את החריגות שלנו.
    תקשיבי לשיר הזה.
    http://www.youtube.com/watch?v=mbXE6OtyCoI
    לי הוא עושה צמרמורת.
    ההשראה לשיר הזה היתה הרצח של סופי לנקסטר שהיתה על רקע הלבוש הגותי שלה (ושל בן זוגה)
    http://en.wikipedia.org/wiki/Sophie_Lancaster
    חשבתי לעצמי, כמה הייתי צריכה לשמוע את המילים האלה ממישהו, לא משנה ממי, בתקופה שהיה לי כ"כ קשה:
    you're not alone.
    כשאני שומעת את השיר הזה אני חושבת לעצמי שבסופו של דבר, כן, נשארתי לבד. לא באותו מקום שהייתי בו, אבל במקום מסוים הלבד הזה ילווה אותי כל החיים כי זה מה שלמדתי בתקופה שאחרים היו עסוקים בחיברות.

    השבמחק
    תשובות
    1. תראי, אין ספק שכשחיים בחברה צריך לעשות הקרבות, וצריך להתאים את עצמך ברמה מסוימת למקום שבו אתה נמצא. ולהיות שונה יכול מאוד להקשות.
      מצד שני, יש יתרון עצום לשונות הזו.

      מחק
    2. מסכימה איתך שתמיד צריך לעשות התאמות. אבל מי שחריג באיזשהו אופן צריך לעשות "הקרבות גדולות יותר". וזה תקף לכל מקום שאת נמצאת בו בבגרות, בעיקר במקום עבודה שבו יכולים לא לאהוב אותך ולא לשתף אותך בחיי החברה מעבר לשעות העבודה או אולי גם בשעות העבודה בגלל החריגות שלך.
      בזה אין לי ניסיון באופן אישי, אבל ראיתי איך זה קורה, וזה לא נעים. את יודעת מה, במידה מסוימת זה לא נעים לשני הצדדים. צד אחד כי הוא ממש רוצה לקחת חלק והוא נפגע כשהוא נשאר בצד, והצד השני בגלל שבאמת שלא מעניין אותו לצרף את אותו אדם לקבוצה, מצד שני, זה לאו דווקא היה רוצה לפגוע בו..
      אני לא בטוחה שיש "יתרון עצום לשונות הזו" תלוי מה השונות, ותלוי איך היא יכולה או לא יכולה לקדם אותך.
      גם במציאת בן זוג, רוב הסיכויים ששונות לא תעזור לך, היא תקשה עליך מאוד, למרות שבסופו של דבר, אם את לא מחפשת מישהו שהוא "מיינסטרים" אז זה חלק מהעניין, שלאו דווקא יש מבחר אנשים "שונים" שמתאימים לך, יש הרבה יותר אנשים "רגילים" שלא יתעניינו בך ואת לא תתענייני בהם..
      בקיצור, להציג שונות כיתרון זה נחמד בעולם ורוד ואידיאלי, קצת פחות בעולם שבו אנו חיים.
      צריך לעשות כברת דרך רצינית בשביל להגיע למקום שטוב לך עם מי שאתה ואיך שאחרים מקבלים/לא מקבלים אותך.
      ועוד משפט קטן לסיום -
      "מה שלא הורג אותך מחשל אותך" הוא משפט נחמד למאצ'ואים להגיד, אבל מבחינה מחקרית, בעולם הפסיכולוגיה, זה ממש לא עומד במבחן התוצאה - להיפך. גם אם לא נכנסת לדיכאון או חרדה אחרי מאורע קשה שעברת, הוא עדיין חקוק לך איפשהו בזיכרון והוא משפיע עליך. על המשך ההחלטות שלך בחיים, על האופן שבו את תופסת דברים.
      בן אדם שעבר כ"כ הרבה בצעירותו, בהכרח זה ישפיע על האופן שבו הוא תופס את החברה (אהם, אהם, התגובה שלי). ומעבר לזה, את תסתכלי אפילו על התיאוריה של פרויד (אפילו בגלל שרובה מינית ותוקפנית וכאלה), גילאי 6-12~ מוגדרים "תקופת החביון" שבה הילדים מתמודדים עם בני גילם. אריק אריקסון (תאורטיקן חביב עלי במיוחד ;ׂׂ)) הגדיר את התקופה הזו כתקופה שבה ישנו מעבר להתמקדות בקבוצת השווים - כלומר, כל עניין החיברות. יש עוד לא מעט תיאורטיקנים שמדברים על תקופת הילדות כתקופה שבה מה שאת צריכה לעשות זה ליצור קשרים חברתיים וללמוד על החברה והאופן שבו משתלבים בה. עבור מישהו שהיה מנודה/בחרם בתקופה הזו ישנו פספוס אדיר!
      אני יכולה להגיד לך על עצמי שאני מרגישה באמת פספוס ויש דברים שאני קצת "מבולבלת" לגביהם ולא ממש יודעת איך "לעשות". נורא קשה לי ליצור קשרים חדשים למרות שבבסיסי אני כן בן אדם חברותי. אפילו יכולה להיות חברותית מאוד. גם פירוש של מידע מהחברה היה לי מאוד מסובך הרבה מאוד שנים, ואני לא בטוחה שאני מבינה אותו כפי שמישהו אחר שבאמת היה חלק מהחברה (ולא מנודה ממנה) מבין מסרים חברתיים.
      כך שלא, זה לא יתרון, זה לא עוזר. אם למדת לחיות עם זה כי התבגרת, למדת להפוך את זה ליתרון זה רק בגלל שיש לך יתרון אינטליגנטי או אחר שעזר לך להביא את עצמך למקום שאת נמצאת בו.

      ומה זה בלי מילה על השיר?!

      מחק
  17. קראתי את הפוסט פעם ראשונה באותו יום שפרסמת אותו ונמנעתי מלהגיב.
    כי פתאום זה העלה המון דברים כלפי חוץ שחשבתי שכבר התגברתי עליהם. מסתבר שכן ולא.

    אני ממש חייבת להגיד (לכתוב, לכתוב, נו) שאני לא מכירה כל כך הרבה אנשים שהיו חושבים להיפתח ככה. אז אני ממש מעריצה אותך על זה.

    להיות שונה זה לא יתרון בשום קנה מידה. ובמיוחד לא עד גיל 18. נכון שלהיות יותר אינטליגנטי, רגיש ובעל עולם פנימי עשיר ומפואר וכל השאר זה טוב לשכל, לציונים וזה בוודאות יהיה שמיש בחיים הבוגרים. אבל ככל שזה בולט יותר על פני השטח, זה יותר מרחיק אותך מכולם. במיוחד בתקופה שבה הילדים המרגיזים לצידך מתנהגים כמו עדר.
    ואין מה לעשות זה הטבע של בן אדם להתנהג כמו כולם. ולהיות כבשה שחורה בגלל מיליון סיבות במידה שונה של רלוונטיות כזו או אחרת, במיוחד סיבות פיזיות שלא ניתנות לשינוי... זה הופך את שנות התיכון לגהינום. עלי. אדמות.
    שנות התיכון שלי, במיוחד עד כיתה י', היו גהינום בדיוק בגלל הסיבה שניסיתי בנואשות להיות כמו כולם, וברגע שזה לא הצליח - התסכול, הייאוש והדיכאון גואים. ויחד עם זאת אני לא יכולה להגיד שהייתי מנודה חברתית. לא הייתי.
    היו לי חברים טובים.

    הנק' שבה זה הפסקתי את העינוי העצמי, שפשוט הסתכלתי בוקר אחד במראה והבנתי שיש לי במה להיות גאה. בהישגים שלי, במראה שלי, בשאיפות שלי ובחלומות שלי.
    להגיד שהכל הוא דבש וגן ורדים? מה פתאום?!
    אבל אחרי תקופת שפל נוספת בחיים "הבוגרים", הבנתי עוד יותר שאני ממש לא מוכנה להתפשר. החברה בנוייה על פשרות? יופי. אני לא מוכנה להתפשר בכמה דברים עיקריים. להגיד שזה מקל? להפך זה מקשה ומאתגר את החיים שלי ובכך - הכל הופך הרבה יותר מעניין.
    (חפרתי נראה לי)

    השבמחק
    תשובות
    1. אני ממש שמחה שהחלטת בכל זאת להגיב. ואני מבינה את זה שזה מציף דברים, אני היום סופסוף במקום שאני מצליחה רוב הזמן להתמודד עם זה. אבל יש פעמים שמשהו מזכיר לי את זה בצורה יותר חריפה ואז קשה לי.

      אני מסכימה מאוד עם הדברים שכתבת, אף פעם לא קל להיות שונה. גם אני כל הזמן ניסיתי להיות כמו כולם, והייתי מתוסכלת שזה לא עובד. ובסוף הבנתי שאם אני לא יכולה להיות כמו כולם, עדיף לפחות שאני אהיה הכי טובה שאני יכולה, ואהיה הכי מיוחדת שאני יכולה. כי אם לא להיות כמו כולם, אז לפחות להתבלט בצורה החיובית שלי. אני גם לא מוכנה להתפשר על החיים שלי, וזה לגמרי גורם לי המון קשיים. אבל אני יודעת שאני לא יכולה אחרת, ואני גם לא רוצה שזה יהיה אחרת

      מחק

LinkWithin

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...