זה משתפר... מבטיחה

היום הראשון ללימודים, יום שמסמל שגרה עגומה במיוחד.
עברו 6 שנים מאז שסיימתי את התיכון, ועדיין קשה לי לחשוב על התקופה העצובה הזו. אני נזכרת בילדה שהייתי, ילדה חסרת ביטחון, ילדה שלא היה לה סיכוי להשתלב.
הייתי החנונית של הכיתה, זו שמוציאה 100 גם בלי ללמוד למבחן, זו שכולם פונים אליה רק כשהם צריכים להעתיק שיעורים, ובשאר הזמן צוחקים עליה מאחורי הגב.
הייתי הילדה שיושבת בשולחן האחרון עם גב כפוף ועיניים מושפלות, מתפללת שאף אחד לא ישים אלי לב, כי כל תשומת לב היא פוטנציאל לאיזו בדיחה מרושעת.
הייתי הילדה שחשבה שהיא שמנה ומכוערת, שלא ידעה איך לסדר את השיער שלה נכון, שלא ידעה איך להתלבש יפה. הייתי הילדה שלא מצליחה לעקוב אחרי מה שמעניין את כולם. הייתי הילדה שלהורים שלה אין כסף בשביל לקנות לה בגדים יפים, בשביל לתת לה כסף לסרט.
בחטיבה הייתי הילדה שאין לה חברים. בכיתה כמעט ולא דיברתי עם אנשים, ואחרי הצהריים הייתי יושבת שעות מול האינטרנט ומדברת עם אנשים שלא פגשתי מעולם, אבל היו החברים הכי טובים שלי.

יש אנשים שמסתכלים אחורה בגעגוע והיו שמחים לתת הכול בשביל לחזור לביה"ס. כשאני מסתכלת אחורה אני יודעת שלא הייתי מוכנה לעשות את זה שוב בעד שום הון שבעולם. אני עדיין בהלם שבכלל הצלחתי לעבור את 12 השנים המקוללות האלה, שרובן היו רצופות בעיקר בכאב, אכזבות, חוסר ביטחון ועלבונות.

אני לא אשקר לכם, החיים שלי היום לא מדהימים. השנה האחרונה הייתה מזעזעת, רצופה כשלונות צורבים בכל התחומים.
זה לא קל להיות מבוגר, פתאום יש לך צרות של מבוגרים. מה ללמוד? איפה לעבוד? איך להסתדר עם משכורת מינימום?
מחשבות כבדות על העתיד והתמודדות עם החלטות קשות. ועדיין, לא הייתי מוכנה לחזור אחורה.
תמיד ידעתי שאני שונה, אני חושבת אחרת ומתנהגת אחרת. במשך 12 שנים לא הצלחתי למצוא את המקום שלי ולא הצלחתי להרגיש שייכת. בצבא הצלחתי להרגיש חלק מקבוצה של אנשים בפעם הראשונה בחיים שלי, פשוט להרגיש נוח במקום שלי. פתאום הייתי בחברה של אנשים שמעריכים את השונות שלי ומבינים שזה מה שמיוחד בי. ומאז ועד היום התחושה הזו של השייכות מלווה אותי.
פתאום כל הדברים שהקשו עלי בתיכון הפכו להיות היתרונות הגדולים שלי, ועם הזמן למדתי לאהוב ולהעריך את עצמי, למדתי להבליט את היתרונות הגדולים שלי.
שלא יספרו לכם סיפורים, התבגרות היא כנראה הדבר הכי קשה שתעשו בחיים שלכם. חוסר הביטחון העצום הזה, ההרגשה שאתם נמצאים לבד בתוך בועה ואף אחד לא מבין אתכם. כולם עוברים את זה, ולכולם זה קשה. גם לילדות המקובלות שמחייכות חיוך של מיליון דולר ונראה שהכול בא להן בקלות. גם הן מסתכלות במראה ומרגישות רע לפעמים [ואולי אפילו רוב הזמן].
צרת רבים היא אפילו לא שליש נחמה, והקושי שלכם לא נעלם רק בגלל שכולם עוברים את זה. למרות שעברתי את זה, אין לי שום עצות פקרטיות. אבל זה משתפר, אני מבטיחה. לפעמים זה נהיה יותר קל בתיכון, לפעמים בצבא ולפעמים רק בשלבים מאוחרים יותר. אבל העולם האמיתי לא דומה בכלל לביה"ס, ויש בו מקום לכולם.
כשאני מסתכלת על החיים שלי היום אני מבינה שהגעתי כמעט למקום שבו רציתי להיות, הצבתי לעצמי מטרות וזכיתי להגשים אותן. מהילדה החנונית שלא מבינה באיפור ובגדים הפכתי להיות הבחורה שיש לה בלוג ביוטי, שמחמיאים לה על הבגדים שלה. מהילדה חסרת הביטחון הפכתי להיות הבחורה החמודה עם חוש הומור מטורף. מילדה בלי חברים הפכתי להיות הבחורה שיש לה הרבה חברים מכל מיני מקומות ומכל מיני תחומים. וכמו שהייתי אז, גם היום אני הבחורה שיודעת להקשיב ושכולם מתקשרים אליה כדי לבקש עזרה. החיים שלי לא מושלמים, אבל הם טובים, ואני כאן בזכות כל הדברים הקשים שעברתי, זה מה שדחף אותי קדימה.

שנייה לפני שאתם מרימים ידיים, אני רק מבקשת שתסתכלו על עצמכם במראה ותזכרו שיש לכם מקום בעולם הזה, גם אם תגיעו אליו רק בעוד כמה שנים. תאמינו בעצמכם, תאמינו בדברים המדהימים שיש בכם- הם שם, גם אם כרגע אף אחד לא רואה את זה.
יבוא יום ובו תצליחו להפוך את כל החסרונות שלכם ליתרונות. יבוא יום ובו תסתכלו על עצמכם ותהיו שלמים יותר, רגועים יותר. תחשבו על היום הזה, ובסוף הוא יגיע.
בנתיים תנסו לחפש את הדברים שגורמים לכם להרגיש טוב, אפילו אם אלה רק דברים קטנים. תאחזו בהם, והם יחזיקו אתכם.

ואם אתם בתקופה קשה במיוחד ואתם מרגישים מיואשים, אל תישארו עם הרגשות האלה לבד. תדברו עליהם, עם חברים, עם משפחה, בפורומים או בבלוג עם אנשים שלא פגשתם מעולם. העיקר שתוציאו את זה החוצה.
ואם אתם מרגישים שזה יותר מדי ואתם לא מסוגלים יותר, בבקשה תפנו לקבל עזרה. יש לא מעט פורומי תמיכה באינטרנט,  יש את ערוצי התמיכה של סה"ר, ער"ן וגם של איגי- ארגון נוער גאה. זה נשמע קיטשי, אבל יש מי שמקשיב לכם ואתם באמת לא חייבים להיות לבד עם הרגשות האלה. אומנם זה נראה כאילו אף אחד לא מבין אתכם, אבל זה לא ככה. אל תפחדו לדבר, אל תפחדו לבקש עזרה.
ותזכרו- זה עוד ישתפר.

על פרויקט It Gets Better שמעתי כבר מזמן, והפוסט הזה נכתב בהשראתו. אומנם הפרויקט מיועד בעיקר לפנות לנוער להט"בי [לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ובי סקסואלים] אבל אני חושבת שהמסר שלו מתאים לכולם.

זה כנראה הפוסט הכי חושפני שכתבתי עד היום, פוסט שמציג גם את הצדדים הפחות "זוהרים" שבי, צדדים שיש בכולנו אבל בתור מבוגרים אנחנו מעדיפים להסתיר [לגיטימי, אף אחד לא רוצה לחזור ולהיות הילדה המחוצ'קנת בת ה-12]. למרות הקושי להיחשף ככה, חשוב לי להצטרף לאלפים שעשו את זה עד היום ולהעביר את המסר החשוב הזה, שהדברים משתפרים וצריך להחזיק מעמד ולהאמין בעצמנו ובכוחות שלנו.