כבר מגיל צעיר אני זוכרת שהסתכלתי בעניין על מבנים נטושים. מבנים מוזנחים, מטונפים, הרוסים ועירומים. מבנים שאנשים עוברים לידם ומעקמים את האף, או בכלל לא שמים לב לקיומם.
ואיכשהו בשנה-שנתיים האחרונות זה כבר הפך כמעט לאובססיה. אני חברה בקבוצות פייסבוק, עוקבת אחרי בלוגים וצלמים, מחפשת ואוגרת בזיכרון מידע על מקומות מיוחדים. ומדי פעם אני אוזרת אומץ ויוצאת לצלם.
קשה לי לתאר במילים מה כל כך מושך אותי במבנים נטושים. דווקא בגלל שהם נטושים ומוזנחים יש בהם איזשהו קסם, אווירה מיוחדת ששונה מכל מקום אחר.
[כדאי ללחוץ על התמונות להגדלה]
יש במבנה נטוש משהו מסתורי, מאיים אפילו. אלה לא מקומות שמזמינים אותך להסתובב בהם ובדרך כלל אי אפשר להיכנס אליהם מהדרך הראשית. בשבילי כל ביקור כזה מלווה בקצת חשש, כי אין לי מושג מה אני אמצא בפנים.
אני אוהבת לנסות ולדמיין מה היה שם פעם. העבר הוא חלק מהקסם, והמחשבה שחלקים ממנו נשארו קפואים בתוך המסדרונות הריקים.
בדרך כלל יש למבנים האלה היסטוריה מפותלת. מבנה של התעשייה הצבאית שזיהם את הקרקע וננטש. קזינו מפואר משנות ה-20 שהפך להיות שלד בטון [ולמעשה מעולם לא היה קזינו]. תחנה מרכזית שמישהו שכח, מגדל מגורים שאף פעם לא סיימו לבנות...
למרות שהם נטושים ונראה שהיקום שכח מהם, המקומות האלה עדיין חיים בצורה מסוימת, עדיין משתנים. אנשים נכנסים ויוצאים מהם, לפעמים נשארים לגור תקופה.
אחד הדברים האהובים עלי הוא הגרפיטי, שהיא חלק מהחיים החדשים של הבניין.
במשך הרבה זמן עמדתי מבחוץ ודמיינתי מה קורה בפנים, אבל לא מצאתי את האומץ להיכנס. ואיכשהו בזכות הצילום גיליתי שיש עוד אנשים אובססיביים כמוני, שנהנים לחפש את המקומות הנסתרים ואת הדרך אליהם.
ואני נהנית להסתובב ולתעד, למרות שבשבילי הצילום הוא רק התירוץ להיכנס פנימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה