נייל-ארט ורוד וכמה תובנות קיטשיות

זה לא סוד שאני נהנית להתמרמר תמיד ובכל מצב. בעיניי זה כבר הפך להיות סוג של בדיחה, פעם אפילו החלפתי את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לתמונה של משה אופניק כי זה הצחיק אותי.
מאחר ואני אדם של קיצוניות, לצד המרמור אני גם אוהבת להיות בחורה קיטשית עד מאוד. אני בוכה בסרטים עצובים [וגם תוך כדי קריאה] אני אוהבת דברים ורודים וילדותיים וגם דברים פרוותיים וחמודים ולא חוסכת מהיקום צווחות של "יוווווו איזה חמוד!".
הקיצוניות הזו מייצרת סטטוסים זועמים בפייסבוק לצד סטטוסיים רגשניים, אופטימיים, סוחטי דמעות ומלאי תובנות בשנקל. הפוסט הזה נוצר בהשראת שני הקצוות האלה, וכמה צפוי, ציוותתי אותו עם מניקור ממש ממש ורוד.

תחילתו של משבר המרמור הנוכחי סבב סביב תהליך מעצבן של חיפוש עבודה. כרגע אני עובדת בקלדנות בתור פרילאנסרית, אבל בהיקף מאוד מצומצם. מאחר וסיימתי את כל המבחנים ויש לי זמן עד תחילת שנה ב' ניסיתי למצוא משהו זמני רק כדי לסגור קצת חורים בבנק. מירקתי את קורות החיים שלי, שלחתי וקיוויתי לטוב.
ואז נזכרתי עד כמה שוק העבודה הישראלי יכול להיות משפיל, בעיקר כלפי אנשים כמוני שאין להם יותר מדי ברירות. אחד מהמעסיקים הפוטנציאליים הציע משרה שהתאימה לי מבחינת ההיקף והמשכורת, אבל גרם לי לרדוף אחריו במשך שלושה-ארבעה ימים בניסיון שווא לקבל עוד פרטים ולהבין מתי אני מתחילה לעבוד, אם בכלל. במצב רגיל לא הייתי טורחת, אבל המצב לא רגיל ואני מחלתי על כבודי ורדפתי. מעסיקה פטנציאלית אחרת הציעה לי לעבוד כדיילת קידום מכירות בפרויקט קצר של פחות מ-30 שעות. השכר מתאים, המשרה קרובה לבית, מה רע? שום דבר. רק שהחברה דורשת ממני לעמוד בקוד לבוש קפדני, ומצפה שאני ארכוש את הפריטים מכספי. בחישוב מהיר אני ארוויח כ-600 ש"ח ואוציא לפחות 200 על פריטי לבוש שלא ישמשו אותי יותר.
חברים טובים וקרובי משפחה ששמעו את הסיפורים האלה עזרו לי להבין שאני סתם דופקת את הראש בקיר, אומנם אני צריכה עבודה אבל יש גבול לכל דבר, ולא מגיע לי לקבל כזה יחס. תוך כדי השיחות גם הועלו כל מיני רעיונות פרקטיים שאני עדיין בודקת. אז אומנם עברתי כמה ימים של מתח, עצבים ותסכול, אבל בסופם זכיתי לגלות שוב כמה תמיכה יש לי מהאנשים שסובבים אותי.

ואם אני כבר בשוונג קיטשי... אתמול בלילה קיבלתי את הציונים של המבחן האחרון שעשיתי, ועכשיו אני יכולה להגיד באופן סופי ורשמי- שנה א' מאחוריי. זה ממש לא סוד שזו הייתה שנה מאוד קשה מבחינתי ואני עדיין מעכלת את כל מה שעברתי. אבל במבט לאחור אני מבינה שזו גם הייתה שנה טובה מאוד בשבילי, בחרתי במסלול אקדמי שמתאים לי וגורם לי לאושר. זכיתי להכיר אנשים מדהימים, ובעיקר זכיתי לקבל המון המון תמיכה. אני אנצל את ההזדמנות כדי להגיד תודה ענקית לכל האנשים שהיו כאן בשבילי לאורך השנה הזו, ועבדו קשה מאוד כדי לעודד אותי, לגרום לי להאמין בעצמי ולשרוד את שנה א'. זה פשוט לא היה אותו דבר בלעדיכן [וגם בלעדיכם, למרות שאתם כנראה לא קוראים כאן].

אם הצלחתן לא לחטוף הרעלת סוכר ושרדתן עד כאן, תרשו לי לקנח במניקור ורוד וקיטשי במיוחד [בסוף הפוסט מחכות לכן עמדות לחלוקת אינסולין, אל דאגה].
כבר ראיתן כאן מניקור עם חותמות, אבל רק בימים האחרונים התחלתי להשתמש בחותמות שמיועדות לכל שטח הציפורן. הרבה זמן שאני מפנטזת על סט חותמות של באנדל מאנסטר, אבל בתור התחלה החלטתי לעשות ניסיון קטן ולהזמין חותמות דווקא מבורן פריטי. אני עדיין לומדת לעבוד עם דוגמאות שמיועדות לכל הציפורן, אבל המניקור הזה יצא כ"כ מגניב שלא יכולתי להתאפק, ואני מראה לכן אותו למרות שהוא לא מושלם.
כבסיס השתמשתי ב-cupcake של אורלי, הגוון ורוד מתקתק והמריחה מזעזעת. לאחר שהלק התייבש לחלוטין החתמתי דוגמא מפלטה מס' m73 של בורן פריטי. בחרתי להחתים עם לק מס' 348 של וואו שהתברר בתור לק מעולה לחותמות [רק חבל שההסרה שלו מזעזעת]. לסיום מרחתי את המייבש של פושה בשביל ייבוש מהיר, גימור מבריק ועמידות.
* הלקים של וואו ושל אורלי לא נוסו על בעלי חיים.
תודה רבה לפיצ'ה ולפינת הלק היומית לגלוסיות על התמיכה הנפשית ;)

ואם עדיין לא חתמתן על כרטיס אדי, איך תשלחו לי תמונות עם הציפורניים הההורסות שלכן??