טוב אז... מסתבר שהבלוג חוגג שלוש שנים, ובלי שום קשר החלטתי שיהיה נחמד לכתוב על מאחורי הקלעים.
מאחר ולא הצבתי בופה חגיגי וכיסאות נוחים אני אמנע מנאומי סרק באורך הגלות ;)
ניסוי וטעייה
מאחר והבלוג מבוסס על ההתנסות האישית שלי ומאחר ויכולת דחיית הסיפוקים שלי לא השתנתה מאז גיל שנתיים אני מוצאת את עצמי בכל מיני סיטואציות הזויות. זכורים לי כמה ימי שבת שבהם ניסיתי שילובי צלליות ומצאתי את עצמי עם איפור עיניים דראג-קוויני ולא סימטרי בעליל. או הפעם ההיא שהחלטתי לנסות מסקרה חדשה רגע לפני שרצתי ללימודים, ורק באמצע היום גיליתי כתמים שחורים מרוחים כמעט עד הלחיים. או הפעמים שגיליתי שאני אלרגית לקרם כלשהו רק אחרי שמרחתי אותו בנדיבות על כל פיסת עור חשופה.
[אם נודה באמת בדרך כלל זה דיי שגרתי. חבילה שהזמנתי מגיעה ואני פשוט קורעת אותה, מסוויצ'ה בקטנה על גב כף היד ואז כועסת על עצמי ששוב פעם לא יהיו לי תמונות יפות של המוצר כשהוא עדיין חדש לחלוטין]
השראה
אותה תופעה חמקמקה כמו קשת בענן. קרן האור צריכה לפגוע בזווית המדויקת בטיפת הגשם, וגם הנפש שלי צריכה לפגוש במצב הרוח הנכון בשעה הנכונה. ובדיוק כמו הגשם, זה בא בתקופות. רוב הזמן יש בצורת אבל מדי פעם יש לי שבוע פורה במיוחד ומלא ברעיונות מגניבים [רק חבל שרובם צצים בלילה בדיוק כשאני מנסה להירדם, ועד הבוקר אני כבר שוכחת את רובם].
הסדר המבולגן שלי
כדי ללכוד את אותה השראה חמקמקה, את אותו רעיון גאוני שיזכה אותי בפוליצר יום אחד [או סתם בשיא לייקים שבועי] קניתי פנקס. ואז התקדמתי למאה ה-21 וקניתי סמרטפון, מה שקצת ייתר את הפנקס. ואז גיליתי שדווקא נחמד לי להיות אולד-פאשן ולכתוב על נייר. ואז קניתי לפטופ וגיליתי שמגניב לי אפילו יותר לקשקש את הרשימות שלי עליו. רק שהלפטופ לא איתי כל הזמן, ואילו האייפון כן. בסופו של דבר יש לי שלושה או ארבעה פנקסים שמסתובבים, מי-יודע-כמה רשימות פתוחות באייפון וכל מיני קבצי וורד אבודים על הלפטופ.
וכאילו שכל זה לא מספיק, עכשיו יש לי גם פייס-צ'ארט שסובל בשקט הבזקי השראה שנעים על הגבול שבין גדולה לשיגעון [יותר לכיוון השיגעון אם להודות באמת].
כזאת אני, אפילו כשאני ממש מנסה לעשות סדר יוצא לי בלגן.
הסיבה האמיתית שבגללה אני כאן
לא, זאת לא הכתיבה. זה גם לא עמוד הפייסבוק, התגובות, הלייקים והחברות החדשות שהכרתי. באופן מפתיע זה גם לא התירוץ לכמויות האיפור הפסיכיות שלי [טוב, אולי קצת...]
בלי לשים לב הבלוג הפך להיות התירוץ שלי להמשיך ולצלם. עוד לפני שהייתי מוכנה למכור את נשמתי בעבור פלטות של אורבן דיקיי, התאהבתי במצלמה. אני לא מוצאת את הזמן לצאת לטייל ולצלם בטירוף, והבלוג "מכריח" אותי להמשיך ולצלם כל הזמן. בזכותו קניתי אוהל צילום ומטרים של תחרה, בזכותו אני מוצאת כל פעם דרכים חדשות לאתגר את עצמי.
וקצת ברמה הטכנית... אני עובדת כרגע שם שלוש מצלמות
Canon 550D עם עדשה 18-55. זו המצלמה העיקרית שלי והיא מדהימה, וכרגע אני מתפללת שיהיה לי כסף כדי להחליף את העדשה.
יש לי גם מצלמה קומפקטית של קנון, PowerShot A3400 IS. אני לא מתה עליה, איכות הצילום שלה טובה אבל ה-white balance שלה מזעזע וכל תמונה איתה דורשת הרבה יותר עריכה ממה שהייתי רוצה. אני משתמשת בה בעיקר לסווטצ'ים וצילומים של איפור היום. מדי פעם אני נעזרת באייפון 4S, שמצליח להוציא תמונות באיכות דיי טובה.
אליה וקוץ בה
אחרי שצילמתי בטירוף הגיע הזמן למיין, לסנן, לחתוך, לערוך, לתקן. אני לא אוהבת לערוך תמונות ולכן אני דוחה את המשימה עוד ועוד ועוד... בסופו של דבר אין לי ברירה, הפוסט כבר כתוב ורק מחכה לטאצ' הסופי.
לא למדתי להשתמש בפוטושופ ואני מסתפקת בתוכנה חינמית ודיי בסיסית-
FastStone image viewer. בדרך כלל התיקונים שאני עושה הם מינוריים- חיתוך של התמונה, תיקון של הצבעים כך שיראו אמיתיים. אם מדגדג לי באצבעות ליצור קולאז' אני בולעת את גאוותי ושני כדורי ואליום וניגשת לעבוד עם
פיקאסה. יסלחו לי אלוהי הרשת [=גוגל], אבל בעיניי פיקאסה היא אחת התוכנות הכי מסורבלות, מציקות, מעיקות ומטרידות שמישהו טרח לפתח אי פעם. היא ככל הנראה חושבת את אותם הדברים עלי, אחרת אין לי הסבר למה היא בוחרת להתעלל בי על בסיס קבוע.
מצד ימין לפני עריכה, מצד שמאל אחרי. השינויים לא גדולים, בעיקר טיפלתי בצבעים וקצת ניקיתי מסביב לציפורניים [התמונות שייכות
לפוסט הזה]
Seal the Deal
כתיבתו של כל פוסט מתחילה בתחרות מבטים ביני לבין חלון הכתיבה של בלוגר. הוא בוהה בי במבט מאיים ואני מעבירה עשרים דקות בניסיון לחשוב על פסקת פתיחה שתהיה מדהימה-מרתקת-מרגשת ומצחיקה ובאופן כללי תחשב לפלא הבריאה. אבל בואו נודה באמת, משפטי פתיחה הם לא בדיוק הקטע שלי [וזה כנראה מסביר למה אני רווקה]. אם זה היה אפשרי, הייתי מעדיפה להתחיל את הפוסט מהאמצע. או לפחות למצוא איזה משפט פתיחה גאוני... משהו כמו hi guys and dolls הקליל של
vintage or tacky [רק מקורי שלי. ובעברית].
אחרי שהתגברתי על מפלצת פסקת הפתיחה בעלת עשרת הראשים ושבע הזרועות אני מפתחת הפרעת קשב וריכוז. תוך כדי הכתיבה פתאום אני נזכרת ששכחתי מה המחיר, ורצה לחפש אותו בגוגל. ואז אני נזכרת שראיתי סווטצ'ים מגניבים או סרטון אינפורמטיבי-אך-קליל ורצה לחפש גם אותם. בתוך כל החלונות הפתוחים אני קצת שוכחת מה ניסיתי לעשות מלכתחילה.
כתבתי, מחקתי, ערכתי, תיקנתי. לחצתי על שלח... ואז חזרתי כדי לקרוא את הכול מההתחלה כי היה נדמה לי ששכחתי משהו, או שעשיתי איזו שגיאת הקלדה מפגרת [אוקיי, אולי אני רווקה בגלל שעמוק בתוכי אני פריק קונטרול נוירוטית].
אחרי כל זה אני רצה להתלהב בפייסבוק שכתבתי פוסט חדש, בודקת מיילים בתדירות של 5 דק' כדי לראות אם קיבלתי תגובה חדשה, חוזרת לפייסבוק כדי לבדוק אם קיבלתי לייקים, ושנייה לפני שאני מתישה את עצמי אני לוקחת נשימה עמוקה ונזכרת שזה בסך הכול תחביב.
יכול להיות שהתחביב הזה קצת יצא מפרופורציות, יכול להיות שבמכתש שנקרא
חשבון הבנק שלי יש אזור שלם על שמו. יכול להיות שאני מוצאת את עצמי
רצה מהלימודים להשקה, ואז
יושבת עד אמצע הלילה כדי לכתוב פוסט סתם כי יש לי מוזה ואני לא נרדמת. יכול להיות שזה לא כל כך נורמלי להיות מנויה על עשרות בלוגים, להיות חברה בפורומים וקבוצות ולזכור בעל פה שמות של לקים, צלליות וסמקים.
בשורה התחתונה התחביב הזה עושה לי טוב, הוא תורם
לביטחון העצמי שלי, מאפשר לי
להכיר בחורות מדהימות [וגם כמה בחורים] וגם לקדם
אג'נדות שאני מאמינה בהן [וגם
כאן וכאן]. תסמכו עלי כשאני אומרת שהפסקה הזו אפילו לא קרובה לתאר את כל החוויות שהבלוג הזה הכניס לחיים שלי,
אני מאחלת לעצמי שזה ימשך, שתהיה לי השראה, שיהיה לי זמן לשבת לכתוב ולצלם. ואני מאחלת לעצמי שתמשיכו לקרוא אותי ולפרגן לי :)
