פוסט מירמור לא אופנתי

אני ליהי, ואני לא מבינה כלום באופנה.

[וזה היה בערך הסוד הכי גלוי בעולם. אבל מילא]

מצד אחד, הגעתי לעולם הזה עם חוש אופנתי מקרטע ואני חיה טוב מאוד גם בלי להתעמק בהפקות אופנה וקולקציות חדשות.

מצד שני, אני יכולה להתעלם מטרנדים עד מחר, אבל מחר בבוקר אני אצטרך להחליף את הפיג'מה למשהו קצת פחות דהוי וסמרטוטי. והעניין הזה של מציאת חלופה הולמת לפיג'מה הולך ונעשה קשה יותר בזמן האחרון.

אני לא בחורה רזה כבר 6 שנים בערך [ותודה לצה"ל שהביאני עד הלום]. בשלב של מידה 42 זה עוד היה נסבל, בשלב של מידה 44 זה היה קשה אבל נסבל, ועכשיו כשאני על התפר שבין 44 ל-46 זה הפך להיות משימה בלתי אפשרית.

קול דמיוני קורא לי להפסיק להתבכיין ולעשות דיאטה, אבל אני לא מאמינה בדיאטות. זה לא מטעמי עצלנות, זה בגלל שדיאטות פשוט לא עובדות. דיאטה זה נחמד בשביל להוריד קילו או שניים. דיאטות זה נחמד בשביל להתמיד בהן במשך חצי שנה, לרדת יפה ואז לשבור את הכל בבת אחת ולהעלות שוב את כל מה שהורדנו בתוספת ריבית. אם אתן לא מאמינות לי, תחפשו מחקרים אחרונים בעניין. רק כ-5% מהאנשים שעשו דיאטה הצליחו לשמור על המשקל שרצו למשך שנה ויותר. הרוב לא הצליחו להגיע למשקל היעד, או שהצליחו להגיע אליו ומהר מאוד עלו במשקל שוב. לא ברור לגמרי למה זה קורה, בשורה התחתונה אין היום למדע ולרפואה כלים יעילים להתמודד עם השמנת יתר.

היום יודעים שאדם שמן הוא לא בהכרח אדם חולה. אפשר להיות בעודף משקל ולשמור על כושר וערכים תקינים. רק היום קיבלתי את תוצאות בדיקות הדם שעשיתי והכל תקין.

ומעבר לכל זה- זה הגוף שלי. אולי יום אחד אני אתעורר ואגלה שאני דוגמנית בלונדינית וחטובה בגובה 1.70 עם כוחות-על ויכולת לרוץ על עקבים. עד אז- זו מי שאני, ואני לא מתכוונת להפוך את העולם כדי להתאים לאידיאל יופי צר ולא ריאלי.

אז לקחתי את מי שאני לקניון כדי למצוא משהו ללבוש.

יש לי נטייה לקנות מעט בגדים ואז לחרוש עליהם עד המוות, וגם הפעם מצאתי את עצמי עם שני זוגות מכנסיים שמישים בארון [איכשהו זה תמיד בא לי בהפתעה]. עברתי בחנויות הקבועות והסכמתי למדוד כל דבר שעשה קולות של מכנסיים ועל התווית היה מספר גבוה מ-42. מספר הזוגות שהצליחו לעבור את הירכיים שלי היה חד ספרתי, מספר הזוגות שהצליחו להיסגר בלי לחנוק אותי עמד בערך על שניים, ומתוכם אף אחד מהם לא החמיא לי.

בלית ברירה נכנסתי לחנויות שאני לא אוהבת, ואת סופו של המסלול סיימתי בחנות של עונות. גם כאן הסכמתי למדוד ה-כ-ל. אחרי שסיימתי לחרוש על כל החנות, הצלחתי לברור ארבעה זוגות שהסכימו לעלות עלי ונראו בסדר. בדיעבד, זו הייתה אחת הרכישות הכי גרועות שלי. עונות מתיימרים לפנות לקהל של מידה 40 ומעלה, ולעצב בגדים שיחמיאו לנשים במידות האלה. בפועל, הדגמים שלהם לא מחמיאים לאף אחת, בטח לא לנשים מלאות ושמנות. מכנסיים שחותכים את הבטן במקום לחטב אותה, חולצות סמרטוטיות שרק מבליטות את הצמיגים במקום לטשטש. זה מכעיס כשזה קורה בחנויות אחרות, וזה מרתיח פי כמה וכמה בחנות שזה קהל היעד שלה. וזה הכי מכעיס כשהם מתעלמים מפנייה שהעברתי דרך האתר שלהם.

אי אפשר לדבר על בגדים בלי לדבר על המחירים המוגזמים. ברוב החנויות המחירים גבוהים ולא מוצדקים, ובטח שלא תואמים את האיכות הירודה של הבגדים. חולצות שמאבדות צורה אחרי כביסה אחת [גולף], חולצות שמתחילות להתפרק אחרי 5 כביסות [גולף גם כן], מכנסיים שמתחילים להישחק אחרי שבועיים [רנואר, פוקס, גולף].

אומרים שעדיף לקנות מעט, אבל יקר ואיכותי. רק שהאיכותי באמת יקר מאוד ולא ריאלי בשביל רוב האוכלוסייה. והיקר הממוצע בקניונים- פשוט לא שווה את הכסף. מבצעי סוף עונה זה נחמד, רק שעד אז אין לי סיכוי למצוא פיסת בד שתעלה לי על הזרת.

אני מיואשת, מתוסכלת ועצבנית. משימה פשוטה הפכה להיות בלתי אפשרית מבחינתי. רוב החנויות מתעלמות מהמידה שלי, וגם אם כתוב על הבגד שהוא במידה 44 או 46, בפועל הוא בקושי 40-42. במקרים הנדירים פריטים כן עולים עלי, הם פשוט לא מחמיאים. אז הצלחתי לקושש כמה זוגות מכנסיים, מצאתי עוד כמה פריטים חביבים בתמנון. אני אוהבת את הדברים של דפנה לוינסון אבל יכולה לקנות רק במחירי סוף עונה [וגם אז 100 שקל לחולצה כבד לי בכיס].

עשיתי כמה נסיונות להזמין בגדים מחו"ל דרך האינטרנט, אבל פשוט אין לי את זה. כל ההזמנות שלי מאסוס הוחזרו אחר כבוד, ובכסף ששילמתי על משלוחים בחזרה יכולתי לקנות חולצה אחת בארץ.

ההרגשה שלי שרוב החנויות מנסות למכור בגדים אופנתיים ותו לא. אין שום ניסיון להבין את הצרכים של הלקוחה, אין שום ניסיון לתפור לה בגדים שיחמיאו לה וישרתו אותה ביומיום. ובעיקר- אין שום ניסיון לפנות לקהל רחב של לקוחות. בענפים אחרים נהוג למצוא מגוון רחב של מוצרים שיתאימו למגוון רחב של אנשים. כשאני מנסה לקנות בגדים אני מרגישה כאילו אני זו שצריכה להתאים את עצמי לקו של החנות.

ועכשיו תסתכלו סביבכן. כמה מהחברות שלכן מוגדרות כבעלות "פרופורציה מושלמת"? וכמה מתוכן רזות, מלאות, שמנות, גבוהות, נמוכות? כמה מהן יכולות להוציא 300 שקל על מכנסיים?

ובעיקר...

כמה מכן מסוגלות לצאת בהרגשה טובה מחנות בגדים? כמה מכן יוצאות בהרגשה קשה וחסרת ביטחון?

כתבתי את הפוסט הזה בעיקר כדי לפרוק קיטור. אני לא יודעת איזה תגובות אני מצפה לקבל, ואני מניחה שגם אין פתרונות קסם. תהיתי אם לשלוח מכתב מסודר לרשתות בגדים שונות, אבל אני לא יודעת אם יש לי כוח ואם יצא מזה משהו. בקיצור, הפוסט הזה נכתב בסימן "לא יודעת".