השבוע שלי: להיות מבוגר אחראי

היי :)

אני אוהבת את זה שהבלוג תופס לאט לאט כיוון אישי יותר, ואת זה שאני כותבת גם על החיים שלי ולא רק על ביוטי. ממש במקרה, לפני שנה בדיוק פרסמתי פוסט בסגנון של מה עבר עלי השבוע, ופתאום התחשק לי עוד אחד כזה.

הבלוגרית שפחדה ללבוש שמלות

יום הולדת וראש השנה הם נקודות ציון שגורמות לנו לחשוב על מה שעברנו עד עכשיו ובעיקר על מה שלא השגנו.

יש לי בעיה עם נקודות הציון המלאכותיות האלה, מכיוון שהחיים שלנו לא עובדים במתכונת של שנים עגולות. חלק מהתהליכים קצרים עם סיפוק מידי, כשהמטרות הגדולות בדרך כלל דורשות הרבה יותר זמן מאשר שנה עגולה אחת. יותר מזה, החיים שלנו דינמיים, משתנים כל הזמן. זו לא טבלה באקסל שאפשר לסכם לכדי שורה אחת סופית.

כשאני מסתכלת לאחור אני יכולה להתמקד בשורה של כשלונות- נפרדתי מאדם שחשבתי שיהיה בן זוגי לחיים, נדחיתי מכל בתי הספר לרפואה והיום אני בכלל לא בטוחה שרפואה היא הכיוון שנכון בשבילי. נכנסתי למינוס, עליתי במשקל, חזרתי לגור עם ההורים. אם מסכמים את השורות הסופיות האלה אני יכולה להטביע FAIL!! גדול על המצח ולסגור את הבסטה. לפני כמה שנים סביר להניח שזה בדיוק מה שהייתי עושה + אכילה רגשית אובססיבית + אמבטיית רחמים עצמיים.

אישה חכמה אמרה לי פעם- החיים שלנו דומים לים, יש תקופות של גאות ויש תקופות של שפל. אותה אישה חכמה הוסיפה שיש לי את הקצב שלי, לאט ובטוח. אני משתדלת לשנן לעצמי את המסקנות היפות האלה, ולהתייחס לראש השנה בתור סיכום ביניים. עברתי המון בשנה האחרונה, היו לא מעט רגעים שרציתי לעזוב את הכול וללכת. היו גם לא מעט רגעים שהרגשתי שהחיים שלי נמצאים בדיוק במקום הנכון, כמו חתיכות פאזל שמצאו את מקומן.

ניסיתי להיות קצת יותר קלילה בשנה הזו- לדאוג פחות, להתמרמר פחות, למתן קצת את נבואות הזעם שאני כל כך אוהבת לנבא. להיות יותר ספונטנית, אם חברה טובה מתקשרת בהתרעה של שעה ומציעה לנסוע לראות גשם מטאורים- לעזוב את הכול ולהגיד כן. 

ניסיתי לאהוב את הגוף שלי יותר ולא לפסול דברים על הסף. בשנתיים האחרונות החלפתי את רוב המלתחה השחורה שלי בחולצות צבעוניות- סגול, ורוד, ירוק, כחול. שני מכשולים ענקיים עדיין ניצבו בפניי- שמלות ובגד ים. שני פריטי לבוש שלא האמנתי שאני מסוגלת ללבוש בגלל עודף המשקל שלי. על החרדה מבגדי ים עדיין לא הצלחתי להתגבר, זו משימה שאני אתמודד איתה בקיץ הבא [בתקווה...]. השנה הכרחתי את עצמי ללבוש שמלות והופתעתי לגלות שאני אוהבת את זה- זה מאוורר, לוקח שנייה וחצי להתלבש, ואני לא צריכה להיכנס לסרטים של התאמה בין המכנסיים לחולצה.
אני לא באמת מבינה באופנה ולכן כמעט ולא כותבת על הנושא, אבל אהבתי את מה שלבשתי בראש השנה ורציתי לתעד את המאורע. אני מרגישה בנוח בחלק האחורי של המצלמה, לעומת זאת אין לי מושג מה עושים כשעומדים לפניה. התמונות יצאו קצת מהוססות, ואני קיבלתי רגליים קרות, גנזתי את הפוסט והחזרתי אותו לחיים כמה וכמה פעמים עד שתפסתי את האומץ לפרסם אותו בכל זאת.

השמלה של דפנה לוינסון, מעצבת שגיליתי לפני כשנתיים ואני אוהבת מאוד. הבגדים סולידיים כמו שאני אהבת, ומחמיאים מאוד לגוף שלי. אין מצב שאני נכנסת לחנות ולא מתאהבת בחמישה פריטים שונים. המחירים לצערי דיי כבדים בכיס... חולצות עולות כ-200 שקלים לפני הנחות, ושמלות כ-300. לכן אני קונה רק במבצעי סופעונה שמגיעים ל-50% הנחה.
את הסנדלים לא כ"כ רואים, הן של חברה ישראלית בשם קריזה. לא הצלחתי למצוא אתר או עמוד פייסבוק ראוי, נתקלתי בהם במקרה בחנות נעליים, קניתי ואני מרוצה [הסנדלים כנראה קצת פחות, אני חורשת להם על הצורה].

בחרתי בלק אדום-דובדבן של ג'ייד, מס' 367 Fashion Alert [אירוני משהו בהקשר של הפוסט]
הטבעת נרכשה בגראס לפני כמה שנים [אם אני לא טועה], העגילים מאסוס [לא במלאי לפי מה שראיתי], והצמיד מהבוטיק החדש של שרית, הלוא היא ונילה סקיי [אפשר להגיע לבוטיק בתיאום מראש].

את הקו הסולידי המשכתי גם באיפור, מאחר וארוחות משפחתיות אצלנו הן דיי צנועות. רק אחרי שצילמתי את הכל קלטתי שבעצם ערבבתי פה מותגים עממיים עם מותגי יוקרה ומותגים מקצועיים... מעורר מחשבה [מחשבה קצרצרה, הייתה פה וחלפה לה מהר]
איפור פנים:
מייקאפ- Anti-Blemish של קליניק בגוון 01
סומק- מס' 02 מסדרת טרה-קוטה של ביוטיקייר
פודרה- Vronica's Blush של מאק
שפתון- מס' 383- Pink Carat מסדרת Color Riche של לוריאל
איפור עיניים:
בסיס- פריימר לעיניים Shadow Insurance של Too Faced
צלליות-  012 Endless Chocolat ו- 021 Sahara Traesure של לוריאל מסדרת Color Infaillible
תיחום עליון- עיפרון עיניים 07- intense ivy של קליניק
מסקרה-Perfect Lash של לייף בגוון 01-שחור [לפני המסקרה השתמשתי במעגל ריסים של רבלון]

כמעט סיימתי להשתפך, תחזיקו מעמד עוד שתי שורות ;)
אני אנצל שוב את ההזדמנות כדי לאחל לכן שנה טובה, שנה של הצלחות, התרגשויות והרבה הרבה אושר. תודה לכן על כל הפרגון והתגובות.

נייל-ארט ורוד וכמה תובנות קיטשיות

זה לא סוד שאני נהנית להתמרמר תמיד ובכל מצב. בעיניי זה כבר הפך להיות סוג של בדיחה, פעם אפילו החלפתי את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לתמונה של משה אופניק כי זה הצחיק אותי.
מאחר ואני אדם של קיצוניות, לצד המרמור אני גם אוהבת להיות בחורה קיטשית עד מאוד. אני בוכה בסרטים עצובים [וגם תוך כדי קריאה] אני אוהבת דברים ורודים וילדותיים וגם דברים פרוותיים וחמודים ולא חוסכת מהיקום צווחות של "יוווווו איזה חמוד!".
הקיצוניות הזו מייצרת סטטוסים זועמים בפייסבוק לצד סטטוסיים רגשניים, אופטימיים, סוחטי דמעות ומלאי תובנות בשנקל. הפוסט הזה נוצר בהשראת שני הקצוות האלה, וכמה צפוי, ציוותתי אותו עם מניקור ממש ממש ורוד.

תחילתו של משבר המרמור הנוכחי סבב סביב תהליך מעצבן של חיפוש עבודה. כרגע אני עובדת בקלדנות בתור פרילאנסרית, אבל בהיקף מאוד מצומצם. מאחר וסיימתי את כל המבחנים ויש לי זמן עד תחילת שנה ב' ניסיתי למצוא משהו זמני רק כדי לסגור קצת חורים בבנק. מירקתי את קורות החיים שלי, שלחתי וקיוויתי לטוב.
ואז נזכרתי עד כמה שוק העבודה הישראלי יכול להיות משפיל, בעיקר כלפי אנשים כמוני שאין להם יותר מדי ברירות. אחד מהמעסיקים הפוטנציאליים הציע משרה שהתאימה לי מבחינת ההיקף והמשכורת, אבל גרם לי לרדוף אחריו במשך שלושה-ארבעה ימים בניסיון שווא לקבל עוד פרטים ולהבין מתי אני מתחילה לעבוד, אם בכלל. במצב רגיל לא הייתי טורחת, אבל המצב לא רגיל ואני מחלתי על כבודי ורדפתי. מעסיקה פטנציאלית אחרת הציעה לי לעבוד כדיילת קידום מכירות בפרויקט קצר של פחות מ-30 שעות. השכר מתאים, המשרה קרובה לבית, מה רע? שום דבר. רק שהחברה דורשת ממני לעמוד בקוד לבוש קפדני, ומצפה שאני ארכוש את הפריטים מכספי. בחישוב מהיר אני ארוויח כ-600 ש"ח ואוציא לפחות 200 על פריטי לבוש שלא ישמשו אותי יותר.
חברים טובים וקרובי משפחה ששמעו את הסיפורים האלה עזרו לי להבין שאני סתם דופקת את הראש בקיר, אומנם אני צריכה עבודה אבל יש גבול לכל דבר, ולא מגיע לי לקבל כזה יחס. תוך כדי השיחות גם הועלו כל מיני רעיונות פרקטיים שאני עדיין בודקת. אז אומנם עברתי כמה ימים של מתח, עצבים ותסכול, אבל בסופם זכיתי לגלות שוב כמה תמיכה יש לי מהאנשים שסובבים אותי.

ואם אני כבר בשוונג קיטשי... אתמול בלילה קיבלתי את הציונים של המבחן האחרון שעשיתי, ועכשיו אני יכולה להגיד באופן סופי ורשמי- שנה א' מאחוריי. זה ממש לא סוד שזו הייתה שנה מאוד קשה מבחינתי ואני עדיין מעכלת את כל מה שעברתי. אבל במבט לאחור אני מבינה שזו גם הייתה שנה טובה מאוד בשבילי, בחרתי במסלול אקדמי שמתאים לי וגורם לי לאושר. זכיתי להכיר אנשים מדהימים, ובעיקר זכיתי לקבל המון המון תמיכה. אני אנצל את ההזדמנות כדי להגיד תודה ענקית לכל האנשים שהיו כאן בשבילי לאורך השנה הזו, ועבדו קשה מאוד כדי לעודד אותי, לגרום לי להאמין בעצמי ולשרוד את שנה א'. זה פשוט לא היה אותו דבר בלעדיכן [וגם בלעדיכם, למרות שאתם כנראה לא קוראים כאן].

אם הצלחתן לא לחטוף הרעלת סוכר ושרדתן עד כאן, תרשו לי לקנח במניקור ורוד וקיטשי במיוחד [בסוף הפוסט מחכות לכן עמדות לחלוקת אינסולין, אל דאגה].
כבר ראיתן כאן מניקור עם חותמות, אבל רק בימים האחרונים התחלתי להשתמש בחותמות שמיועדות לכל שטח הציפורן. הרבה זמן שאני מפנטזת על סט חותמות של באנדל מאנסטר, אבל בתור התחלה החלטתי לעשות ניסיון קטן ולהזמין חותמות דווקא מבורן פריטי. אני עדיין לומדת לעבוד עם דוגמאות שמיועדות לכל הציפורן, אבל המניקור הזה יצא כ"כ מגניב שלא יכולתי להתאפק, ואני מראה לכן אותו למרות שהוא לא מושלם.
כבסיס השתמשתי ב-cupcake של אורלי, הגוון ורוד מתקתק והמריחה מזעזעת. לאחר שהלק התייבש לחלוטין החתמתי דוגמא מפלטה מס' m73 של בורן פריטי. בחרתי להחתים עם לק מס' 348 של וואו שהתברר בתור לק מעולה לחותמות [רק חבל שההסרה שלו מזעזעת]. לסיום מרחתי את המייבש של פושה בשביל ייבוש מהיר, גימור מבריק ועמידות.
* הלקים של וואו ושל אורלי לא נוסו על בעלי חיים.
תודה רבה לפיצ'ה ולפינת הלק היומית לגלוסיות על התמיכה הנפשית ;)

ואם עדיין לא חתמתן על כרטיס אדי, איך תשלחו לי תמונות עם הציפורניים הההורסות שלכן??

פוסט מירמור לא אופנתי

אני ליהי, ואני לא מבינה כלום באופנה.

[וזה היה בערך הסוד הכי גלוי בעולם. אבל מילא]

מצד אחד, הגעתי לעולם הזה עם חוש אופנתי מקרטע ואני חיה טוב מאוד גם בלי להתעמק בהפקות אופנה וקולקציות חדשות.

מצד שני, אני יכולה להתעלם מטרנדים עד מחר, אבל מחר בבוקר אני אצטרך להחליף את הפיג'מה למשהו קצת פחות דהוי וסמרטוטי. והעניין הזה של מציאת חלופה הולמת לפיג'מה הולך ונעשה קשה יותר בזמן האחרון.

אני לא בחורה רזה כבר 6 שנים בערך [ותודה לצה"ל שהביאני עד הלום]. בשלב של מידה 42 זה עוד היה נסבל, בשלב של מידה 44 זה היה קשה אבל נסבל, ועכשיו כשאני על התפר שבין 44 ל-46 זה הפך להיות משימה בלתי אפשרית.

קול דמיוני קורא לי להפסיק להתבכיין ולעשות דיאטה, אבל אני לא מאמינה בדיאטות. זה לא מטעמי עצלנות, זה בגלל שדיאטות פשוט לא עובדות. דיאטה זה נחמד בשביל להוריד קילו או שניים. דיאטות זה נחמד בשביל להתמיד בהן במשך חצי שנה, לרדת יפה ואז לשבור את הכל בבת אחת ולהעלות שוב את כל מה שהורדנו בתוספת ריבית. אם אתן לא מאמינות לי, תחפשו מחקרים אחרונים בעניין. רק כ-5% מהאנשים שעשו דיאטה הצליחו לשמור על המשקל שרצו למשך שנה ויותר. הרוב לא הצליחו להגיע למשקל היעד, או שהצליחו להגיע אליו ומהר מאוד עלו במשקל שוב. לא ברור לגמרי למה זה קורה, בשורה התחתונה אין היום למדע ולרפואה כלים יעילים להתמודד עם השמנת יתר.

היום יודעים שאדם שמן הוא לא בהכרח אדם חולה. אפשר להיות בעודף משקל ולשמור על כושר וערכים תקינים. רק היום קיבלתי את תוצאות בדיקות הדם שעשיתי והכל תקין.

ומעבר לכל זה- זה הגוף שלי. אולי יום אחד אני אתעורר ואגלה שאני דוגמנית בלונדינית וחטובה בגובה 1.70 עם כוחות-על ויכולת לרוץ על עקבים. עד אז- זו מי שאני, ואני לא מתכוונת להפוך את העולם כדי להתאים לאידיאל יופי צר ולא ריאלי.

אז לקחתי את מי שאני לקניון כדי למצוא משהו ללבוש.

יש לי נטייה לקנות מעט בגדים ואז לחרוש עליהם עד המוות, וגם הפעם מצאתי את עצמי עם שני זוגות מכנסיים שמישים בארון [איכשהו זה תמיד בא לי בהפתעה]. עברתי בחנויות הקבועות והסכמתי למדוד כל דבר שעשה קולות של מכנסיים ועל התווית היה מספר גבוה מ-42. מספר הזוגות שהצליחו לעבור את הירכיים שלי היה חד ספרתי, מספר הזוגות שהצליחו להיסגר בלי לחנוק אותי עמד בערך על שניים, ומתוכם אף אחד מהם לא החמיא לי.

בלית ברירה נכנסתי לחנויות שאני לא אוהבת, ואת סופו של המסלול סיימתי בחנות של עונות. גם כאן הסכמתי למדוד ה-כ-ל. אחרי שסיימתי לחרוש על כל החנות, הצלחתי לברור ארבעה זוגות שהסכימו לעלות עלי ונראו בסדר. בדיעבד, זו הייתה אחת הרכישות הכי גרועות שלי. עונות מתיימרים לפנות לקהל של מידה 40 ומעלה, ולעצב בגדים שיחמיאו לנשים במידות האלה. בפועל, הדגמים שלהם לא מחמיאים לאף אחת, בטח לא לנשים מלאות ושמנות. מכנסיים שחותכים את הבטן במקום לחטב אותה, חולצות סמרטוטיות שרק מבליטות את הצמיגים במקום לטשטש. זה מכעיס כשזה קורה בחנויות אחרות, וזה מרתיח פי כמה וכמה בחנות שזה קהל היעד שלה. וזה הכי מכעיס כשהם מתעלמים מפנייה שהעברתי דרך האתר שלהם.

אי אפשר לדבר על בגדים בלי לדבר על המחירים המוגזמים. ברוב החנויות המחירים גבוהים ולא מוצדקים, ובטח שלא תואמים את האיכות הירודה של הבגדים. חולצות שמאבדות צורה אחרי כביסה אחת [גולף], חולצות שמתחילות להתפרק אחרי 5 כביסות [גולף גם כן], מכנסיים שמתחילים להישחק אחרי שבועיים [רנואר, פוקס, גולף].

אומרים שעדיף לקנות מעט, אבל יקר ואיכותי. רק שהאיכותי באמת יקר מאוד ולא ריאלי בשביל רוב האוכלוסייה. והיקר הממוצע בקניונים- פשוט לא שווה את הכסף. מבצעי סוף עונה זה נחמד, רק שעד אז אין לי סיכוי למצוא פיסת בד שתעלה לי על הזרת.

אני מיואשת, מתוסכלת ועצבנית. משימה פשוטה הפכה להיות בלתי אפשרית מבחינתי. רוב החנויות מתעלמות מהמידה שלי, וגם אם כתוב על הבגד שהוא במידה 44 או 46, בפועל הוא בקושי 40-42. במקרים הנדירים פריטים כן עולים עלי, הם פשוט לא מחמיאים. אז הצלחתי לקושש כמה זוגות מכנסיים, מצאתי עוד כמה פריטים חביבים בתמנון. אני אוהבת את הדברים של דפנה לוינסון אבל יכולה לקנות רק במחירי סוף עונה [וגם אז 100 שקל לחולצה כבד לי בכיס].

עשיתי כמה נסיונות להזמין בגדים מחו"ל דרך האינטרנט, אבל פשוט אין לי את זה. כל ההזמנות שלי מאסוס הוחזרו אחר כבוד, ובכסף ששילמתי על משלוחים בחזרה יכולתי לקנות חולצה אחת בארץ.

ההרגשה שלי שרוב החנויות מנסות למכור בגדים אופנתיים ותו לא. אין שום ניסיון להבין את הצרכים של הלקוחה, אין שום ניסיון לתפור לה בגדים שיחמיאו לה וישרתו אותה ביומיום. ובעיקר- אין שום ניסיון לפנות לקהל רחב של לקוחות. בענפים אחרים נהוג למצוא מגוון רחב של מוצרים שיתאימו למגוון רחב של אנשים. כשאני מנסה לקנות בגדים אני מרגישה כאילו אני זו שצריכה להתאים את עצמי לקו של החנות.

ועכשיו תסתכלו סביבכן. כמה מהחברות שלכן מוגדרות כבעלות "פרופורציה מושלמת"? וכמה מתוכן רזות, מלאות, שמנות, גבוהות, נמוכות? כמה מהן יכולות להוציא 300 שקל על מכנסיים?

ובעיקר...

כמה מכן מסוגלות לצאת בהרגשה טובה מחנות בגדים? כמה מכן יוצאות בהרגשה קשה וחסרת ביטחון?

כתבתי את הפוסט הזה בעיקר כדי לפרוק קיטור. אני לא יודעת איזה תגובות אני מצפה לקבל, ואני מניחה שגם אין פתרונות קסם. תהיתי אם לשלוח מכתב מסודר לרשתות בגדים שונות, אבל אני לא יודעת אם יש לי כוח ואם יצא מזה משהו. בקיצור, הפוסט הזה נכתב בסימן "לא יודעת".

זה משתפר... מבטיחה

היום הראשון ללימודים, יום שמסמל שגרה עגומה במיוחד.
עברו 6 שנים מאז שסיימתי את התיכון, ועדיין קשה לי לחשוב על התקופה העצובה הזו. אני נזכרת בילדה שהייתי, ילדה חסרת ביטחון, ילדה שלא היה לה סיכוי להשתלב.
הייתי החנונית של הכיתה, זו שמוציאה 100 גם בלי ללמוד למבחן, זו שכולם פונים אליה רק כשהם צריכים להעתיק שיעורים, ובשאר הזמן צוחקים עליה מאחורי הגב.
הייתי הילדה שיושבת בשולחן האחרון עם גב כפוף ועיניים מושפלות, מתפללת שאף אחד לא ישים אלי לב, כי כל תשומת לב היא פוטנציאל לאיזו בדיחה מרושעת.
הייתי הילדה שחשבה שהיא שמנה ומכוערת, שלא ידעה איך לסדר את השיער שלה נכון, שלא ידעה איך להתלבש יפה. הייתי הילדה שלא מצליחה לעקוב אחרי מה שמעניין את כולם. הייתי הילדה שלהורים שלה אין כסף בשביל לקנות לה בגדים יפים, בשביל לתת לה כסף לסרט.
בחטיבה הייתי הילדה שאין לה חברים. בכיתה כמעט ולא דיברתי עם אנשים, ואחרי הצהריים הייתי יושבת שעות מול האינטרנט ומדברת עם אנשים שלא פגשתי מעולם, אבל היו החברים הכי טובים שלי.

יש אנשים שמסתכלים אחורה בגעגוע והיו שמחים לתת הכול בשביל לחזור לביה"ס. כשאני מסתכלת אחורה אני יודעת שלא הייתי מוכנה לעשות את זה שוב בעד שום הון שבעולם. אני עדיין בהלם שבכלל הצלחתי לעבור את 12 השנים המקוללות האלה, שרובן היו רצופות בעיקר בכאב, אכזבות, חוסר ביטחון ועלבונות.

אני לא אשקר לכם, החיים שלי היום לא מדהימים. השנה האחרונה הייתה מזעזעת, רצופה כשלונות צורבים בכל התחומים.
זה לא קל להיות מבוגר, פתאום יש לך צרות של מבוגרים. מה ללמוד? איפה לעבוד? איך להסתדר עם משכורת מינימום?
מחשבות כבדות על העתיד והתמודדות עם החלטות קשות. ועדיין, לא הייתי מוכנה לחזור אחורה.
תמיד ידעתי שאני שונה, אני חושבת אחרת ומתנהגת אחרת. במשך 12 שנים לא הצלחתי למצוא את המקום שלי ולא הצלחתי להרגיש שייכת. בצבא הצלחתי להרגיש חלק מקבוצה של אנשים בפעם הראשונה בחיים שלי, פשוט להרגיש נוח במקום שלי. פתאום הייתי בחברה של אנשים שמעריכים את השונות שלי ומבינים שזה מה שמיוחד בי. ומאז ועד היום התחושה הזו של השייכות מלווה אותי.
פתאום כל הדברים שהקשו עלי בתיכון הפכו להיות היתרונות הגדולים שלי, ועם הזמן למדתי לאהוב ולהעריך את עצמי, למדתי להבליט את היתרונות הגדולים שלי.
שלא יספרו לכם סיפורים, התבגרות היא כנראה הדבר הכי קשה שתעשו בחיים שלכם. חוסר הביטחון העצום הזה, ההרגשה שאתם נמצאים לבד בתוך בועה ואף אחד לא מבין אתכם. כולם עוברים את זה, ולכולם זה קשה. גם לילדות המקובלות שמחייכות חיוך של מיליון דולר ונראה שהכול בא להן בקלות. גם הן מסתכלות במראה ומרגישות רע לפעמים [ואולי אפילו רוב הזמן].
צרת רבים היא אפילו לא שליש נחמה, והקושי שלכם לא נעלם רק בגלל שכולם עוברים את זה. למרות שעברתי את זה, אין לי שום עצות פקרטיות. אבל זה משתפר, אני מבטיחה. לפעמים זה נהיה יותר קל בתיכון, לפעמים בצבא ולפעמים רק בשלבים מאוחרים יותר. אבל העולם האמיתי לא דומה בכלל לביה"ס, ויש בו מקום לכולם.
כשאני מסתכלת על החיים שלי היום אני מבינה שהגעתי כמעט למקום שבו רציתי להיות, הצבתי לעצמי מטרות וזכיתי להגשים אותן. מהילדה החנונית שלא מבינה באיפור ובגדים הפכתי להיות הבחורה שיש לה בלוג ביוטי, שמחמיאים לה על הבגדים שלה. מהילדה חסרת הביטחון הפכתי להיות הבחורה החמודה עם חוש הומור מטורף. מילדה בלי חברים הפכתי להיות הבחורה שיש לה הרבה חברים מכל מיני מקומות ומכל מיני תחומים. וכמו שהייתי אז, גם היום אני הבחורה שיודעת להקשיב ושכולם מתקשרים אליה כדי לבקש עזרה. החיים שלי לא מושלמים, אבל הם טובים, ואני כאן בזכות כל הדברים הקשים שעברתי, זה מה שדחף אותי קדימה.

שנייה לפני שאתם מרימים ידיים, אני רק מבקשת שתסתכלו על עצמכם במראה ותזכרו שיש לכם מקום בעולם הזה, גם אם תגיעו אליו רק בעוד כמה שנים. תאמינו בעצמכם, תאמינו בדברים המדהימים שיש בכם- הם שם, גם אם כרגע אף אחד לא רואה את זה.
יבוא יום ובו תצליחו להפוך את כל החסרונות שלכם ליתרונות. יבוא יום ובו תסתכלו על עצמכם ותהיו שלמים יותר, רגועים יותר. תחשבו על היום הזה, ובסוף הוא יגיע.
בנתיים תנסו לחפש את הדברים שגורמים לכם להרגיש טוב, אפילו אם אלה רק דברים קטנים. תאחזו בהם, והם יחזיקו אתכם.

ואם אתם בתקופה קשה במיוחד ואתם מרגישים מיואשים, אל תישארו עם הרגשות האלה לבד. תדברו עליהם, עם חברים, עם משפחה, בפורומים או בבלוג עם אנשים שלא פגשתם מעולם. העיקר שתוציאו את זה החוצה.
ואם אתם מרגישים שזה יותר מדי ואתם לא מסוגלים יותר, בבקשה תפנו לקבל עזרה. יש לא מעט פורומי תמיכה באינטרנט,  יש את ערוצי התמיכה של סה"ר, ער"ן וגם של איגי- ארגון נוער גאה. זה נשמע קיטשי, אבל יש מי שמקשיב לכם ואתם באמת לא חייבים להיות לבד עם הרגשות האלה. אומנם זה נראה כאילו אף אחד לא מבין אתכם, אבל זה לא ככה. אל תפחדו לדבר, אל תפחדו לבקש עזרה.
ותזכרו- זה עוד ישתפר.

על פרויקט It Gets Better שמעתי כבר מזמן, והפוסט הזה נכתב בהשראתו. אומנם הפרויקט מיועד בעיקר לפנות לנוער להט"בי [לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ובי סקסואלים] אבל אני חושבת שהמסר שלו מתאים לכולם.

זה כנראה הפוסט הכי חושפני שכתבתי עד היום, פוסט שמציג גם את הצדדים הפחות "זוהרים" שבי, צדדים שיש בכולנו אבל בתור מבוגרים אנחנו מעדיפים להסתיר [לגיטימי, אף אחד לא רוצה לחזור ולהיות הילדה המחוצ'קנת בת ה-12]. למרות הקושי להיחשף ככה, חשוב לי להצטרף לאלפים שעשו את זה עד היום ולהעביר את המסר החשוב הזה, שהדברים משתפרים וצריך להחזיק מעמד ולהאמין בעצמנו ובכוחות שלנו.

הכר את האויב

השולחן שלי מלא במוצרי איפור וטיפוח שבוהים בי במבט זועם ורק מחכים שאני אתן להם קצת יחס ואכתוב עליהם כמה מילים בבלוג, אבל אין לי מוזה.
אז במקום לנסות ולכתוב משהו בכוח החלטתי לכתוב במקום פוסט קליל, עם רשימה של דברים שכנראה לא ידעתם עלי [ואם כן- יפה לכם]
אחרי שפרסמתי את הפוסט שאלו אותי לגבי השם שלי ולגבי הכינוי, אז החלטתי שאם כבר- אז כבר ;) קוראים לי ליהי, והכינוי "אלטר אגו" נוצר במקרה. כתבתי בעבר בלוג בנושא אחר לגמרי וכשפתחתי את הבלוג החדש החלטתי להגדיר אותו בתור "האלטר אגו המטופח שלי". בשלב מסוים נכנסתי לאיזשהו בלוג וראיתי שם קישור לבלוג שלי תחת הכותרת "אלטר אגו", ופשוט החלטתי לאמץ את הכינוי.

• אני עובדת כרגע בתור קלדנית. עיקר העבודה שלי כולל תמלול של הקלטות סתר, חקירות משטרה ולפעמים גם פרוטוקולים של ישיבות [זה רק נשמע מגניב. ברוב המכריע של המקרים זה משעמם].
• בין גיל 14 לגיל 22 לא הספרתי בכלל. ואם היה לי שקל על כל אחד שניסה לשכנע אותי להסתפר או איים עלי עם מספריים היו לי היום.... אני יודעת? 20 שקל בערך.
• עד היום עברתי שלוש תאונות. באופן מפתיע בכל שלושת המקרים נסעתי באוטובוס, ובשלושתם משאית נסעה רוורס והתנגשה באוטובוס. כל המקרים הסתיימו בלי פצועים, טפו טפו טפו [ואם היקום היה מחליט להפסיק לפזר רמזים והיה מתחיל לפזר עלי כסף אולי הייתי יכולה לקנות רכב פרטי].
• הטעם המוזיקלי שלי דיי מוזר. רשימות השירים שלי מכילות שירי פופ, רוק ומטאל [וזה מרגיש לי טבעי לגמרי, אגב]. האהבה האמיתית שלי היא לרוק ישראלי, בעיקר להקות שוליים. וזה רק חלק קטן מהמוזיקה שיש לי...
  
  
• ניגשתי לפסיכומטרי 5 פעמים. ובסוף לא התקבלתי לרפואה בגלל שחסרות לי 30 נקודות [אבל עדיין לא וויתרתי על החלום].

•  אני חולה על קוסמופוליטן האמריקאי והבריטי. לעומת זאת, אני לא סובלת את כל "עיתוני הנשים" הישראליים. זה התחיל בצורה תמימה כשרציתי לשפר את האנגלית שלי, המשיך כשלמדתי לפסיכומטרי והייתי צריכה לקרוא אנגלית וקצת יצא משליטה.

• בצבא שירתתי בחיל האוויר בתפקיד צפרית. כן, יש תפקיד כזה [ולא, אני לא אוהבת שצוחקים עלי. ברצינות, אל תנסו אפילו, אני אמחק תגובות]. בגדול המטרה של התפקיד היא למנוע תאונות בין מטוסים וציפורים. מאז צפרות היא סוג של תחביב, אנשים שמכירים אותי כבר רגילים לראות אותי מסתובבת עם הראש בשמים בגלל שאיתרתי איזו להקה. חוצמזה שאני יודעת לזהות הרבה סוגים של ציפורים, אני גם יודעת לזהות לא מעט מינים רק ע"י הציוץ [וכן, אני אוהבת כשמבקשים ממני לזהות ציפור מזדמנת].
  
  
•  בכל ה-70 ומשהו קילו שלי יש בקושי גרם של חוש אופנתי. לא סתם אני צוחקת על עצמי כל הזמן, יש לי נטייה נוראית לבחור את הפריטים הכי מחרידים שיש בחנות. במשך תקופה ארוכה לא הלכתי לקנות בגדים לבד אלא תמיד סחבתי איתי חברה או את אחותי כדי שיפקחו עלי. היום כבר מותר לי ללכת לבד.זה רק חלק מהזוועה, ותגידו תודה שלא הכל שחור [אני לא אודה בזה בחיים, אבל חלק מהפריטים כאן כבר מספיק גדולים כדי לעלות לגן חובה]
  
  

• אני מבולגנת בטירוף, וזו אחת התכונות שלי שאני ממש לא אוהבת. אני מנסה להילחם בזה בגלל שאני אוהבת סדר, אבל איכשהו בסופו של דבר אני חוזרת למצב הטבעי והמבולגן שלי.זו הנקודה הכי סבירה בחדר שלי, את התמונות הקשות באמת צנזרתי.
  
  

מה אתן מסתירות מאחורי מסך המחשב?

שבת שלום