Fuck this shit

נעים מאוד, זו 46, המידה החדשה שלי. אינספור קלוריות נדרשו כדי להגיע אליה, ועכשיו אני גאה להגיד שהגעתי למשקל הכי גבוה שלי במשך 26 שנותי.

האמת היא שאני לא גאה. אני בלופ אינסופי של כעס ותסכול וצורך להתנצל, להסביר, לתרץ.

נתחיל עם כמה עובדות.
עודף משקל באופן עקרוני הוא לא מצב בריא. הוא מעלה את הסיכון לחלות בסכרת מסוג 2, למחלות לב והתקפי לב, שינויים הורמונליים וגם יכול להקשות על נשים להיכנס להריון ועוד פינוקים שכאלה. כמובן שזה תלוי בהרבה גורמים נוספים, לא כל אדם שמן הוא אוטומטית חולה קשה שסופר את ימיו האחרונים.
היום מתייחסים להשמנת יתר כמגיפה. המשקל הממוצע באוכלוסיה רק הולך ועולה, ואנחנו שומעים על תופעות כמו "האדם הכי שמן בעולם", ששקל בשיאו למעלה מ-500 קילו.
למרות כל הכספים שמושקעים במחקר, המנגנונים הפיזיולוגים והפסיכולוגים שקשורים לעודף משקל לא ממש ברורים. זאת אומרת, הבסיס ברור לכולנו- אם נצרוך יותר קלוריות ממה שנשרוף נעלה במשקל. אם נשרוף יותר קלוריות ממה שנכניס- נרד במשקל.
אבל העובדות הן שלמעלה מ-90% מהאנשים שעשו דיאטה לא הצליחו לשמור על משקל היעד שלהם יותר משנתיים. כלומר הרוב המוחץ של אנשים שעשו דיאטה, עלו במשקל אחרי שנתיים ואפילו פחות. הרבה אפילו השמינו הרבה יותר ממה שהיו לפני שהתחילו דיאטה [קליק לכתבה]. מתסכל להגיד את זה, אבל לא ממש ברור למה זה ככה. לא ברור למה כל כך קל לנו לצבור משקל עודף וכל כך קשה לנו להוריד אותו. כרגע הטיפולים עם שיעורי ההצלחה הכי גבוהים הם הטיפולים הקיצוניים- כלומר ניתוחים למיניהם [כמו ניתוח לקיצור קיבה]. אבל ההליכים האלה פולשניים, מסוכנים וההשלכות שלהם כבדות. וגם כאן, שיעורי ההצלחה רחוקים מ-100%.

אוכל ומראה חיצוני הפכו להיות מרכיב מאוד חשוב בחברה שלנו.
אוכל הוא כבר לא רק דבר שמזין אותנו ומאפשר לנו לקיים חיים. אנחנו חוגגים סביב אוכל, משתמשים בו כפינוק, פיצוי, תחביב [ע"ע עשרות תוכניות הריאלטי-אוכל שמציפות אותנו]. ולגבי חשיבות המראה החיצוני... נראה לי שאני לא צריכה להרחיב.
בצד אחד של הסקאלה אנחנו רואים אנשים עם עודף משקל קיצוני. בצד השני של הסקאלה נשים וגברים שחולים באנורקסיה ובולימיה. ובין שני הקצוות הקיצוניים האלה נמצאים כל האנשים "הרגילים", שמעסיקים את עצמם במשקל, בתזונה, בדיאטות. בבהייה עגמומית במראה.

זה לא סוד שאני לא בחורה רזה. אני לא יודעת אם להגדיר את עצמי בתור שמנה, סתם מלאה, מלאה במקומות הנכונים וגם באלה שלא. האמת היא שלא ממש אכפת לי איך מגדירים אותי [כל עוד לא תקראו לי שמנמודה].
ברור לי שעודף המשקל שלי הוא לא בדיוק סגולה לבריאות ואריכות ימים, וברור לי שאם אני אמשיך לעלות במשקל אני אגרור אחרי עוד ועוד בעיות רפואיות. לצד כל זה אני גם מתמודדת עם מחלת האנדומטריוזיס [ואולי יום אחד יהיה לי אומץ לכתוב על זה יותר, אבל כרגע זה מקסימום החשיפה שאני מסוגלת אליה].
בגלל עודף המשקל ובגלל המחלה אני מקפידה מאוד על מעקב רפואי, ולפני שנה בערך הגעתי לייעוץ אצל תזונאית. שמעתי ממנה את מה שידעתי בעצמי, אין פתרון אחר מלבד שינוי באורח החיים שלי. שינוי משמעותי, לא שינוי קוסמטי כמו להחליף סוכר לבן בסוכר חום. אלא ללמוד לתכנן נכון את הארוחות שלי, להיות יותר קשובה לגוף שלי. להשתדל להימנע מג'אנק פוד, ממתקים ואוכל תעשייתי ועתיר קלוריות. ובמקום זה לבחור באוכל בריא יותר- ירקות, פירות, דגנים מלאים, קטניות וכו' וכו' וכו'.
כמובן שצריך להכניס למשוואה הזו גם פעילות גופנית. לא רק בשביל שריפת הקלוריות, אלא בעיקר בשביל הבריאות.

מלכתחילה נכנסתי לתהליך הזה עם מטרה אחת ברורה- להיות קודם כל בריאה יותר, ועל הדרך גם להוריד חלק מעודף המשקל שלי. כבר דיי ברור לי שאני לא אהיה דקיקת גזרה, והאמת? אני גם לא שואפת לזה. בעיניי דווקא במידה 40 הגוף שלי נראה הכי טוב.
אחרי הייעוץ התזונתי הלכתי לעשות בדיקות דם וגיליתי שרוב המדדים שלי תקינים לחלוטין, פרט לכמה סטיות קטנות ולא משמעותיות [שרובן כתוצאה מהמחלה שלי].
ועכשיו מגיע הרגע הכי קשה, הרגע שבו צריך לשנות. הרגע שבו אני מגלה עד כמה קשה לשנות הרגלים ישנים.
נרשמתי לסטודיו סי, ובהתחלה היה לי כל כך קשה להכריח את עצמי ללכת. הרגשתי חוסר ביטחון ותסכול, ורק אחרי כמה חודשים למדתי באמת להנות מזה. למדתי שדווקא כשהיה לי יום מסריח ואני כל כך עייפה, דווקא אז אני צריכה לחרוק שיניים ולהגיע לשיעור, כי אני יוצאת משם עם הרגשה מדהימה.
אז יש לנו וי על פעילות גופנית.
ועוד וי על המון שינויים קטנים בתזונה.
ויש לנו וי ענק על חצי שנה כמעט, מהלחוצות ביותר שחוויתי בחיים שלי. חצי שנה של חיים לפי גישת העולם המערבי: לישון מעט, לחתור להישגים, לסבול מחרדות, וכתוצאה מזה לא להתאמן מספיק ופעם אחר פעם ליפול לאכילה גרועה. כי למי יש זמן וכוח ב-9 בערב להשקיע שעה בבישולים של ארוחה הגיונית? אז חוטפים משהו על הדרך. ואז חוטפים עוד משהו על הדרך. ואז יש מלחמה ובכלל רמות החרדה הרקיעו שחקים.
אבסורדי משהו, שדווקא כשאני עושה את המאמץ הכי גדול לשנות את אורח החיים שלי ולרדת במשקל, אני רק עולה במשקל.
ומה שכיף בכל התהליך הזה, זה השלב של רגשות האשם. השלב שבו אני מפחדת לחזור לתזונאית ולהישקל, ולקבל נזיפה על זה שלמרות כל ההסברים והתפריטים אני בכל זאת עולה במשקל. ואתן יודעות מה? אני בכלל לא יודעת אם זה מה שיקרה. סביר להניח שהתזונאית תחייך אלי בהבנה וסובלנות, ותעודד אותי להתמיד עד שאני אצליח.
אבל בראש שלי העלייה הזו במשקל היא איזה כישלון נוראי. כי הנה, אני כבר לא "קצת מלאה", אני בדרך המלך ל"שמנה" ואז ל"ממש ממש שמנה".
ופתאום אני מוצאת את עצמי מסבירה, מתרצת, מתנצלת. ומכניסה את עצמי למעגל קסמים. אני כועסת על עצמי בגלל שאני אוכלת הרבה, ואז אני מרגישה רע, ואז אני אוכלת עוד יותר כדי לנסות ולפצות את עצמי על ההרגשה הרעה.
וזה מעגל אכזרי ומטומטם.

פתאום אחרי אימון בסטודיו סי הבנתי שנמאס לי להתנצל על המשקל שלי. אני עובדת בשתי עבודות, הצטרפתי לפרויקט מחקר באוניברסיטה, אני עדיין צריכה להתמודד עם מועדי ג'. אני מתזזת ממקום למקום, מנסה לתחזק גם קצת חיי חברה ולחזור לכתוב בבלוג, מנסה ללמוד פוטושופ על הדרך. אני ממשיכה להתאמן באופן קבוע כל הזמן. ואפילו הצלחתי לעשות כמה שינויים משמעותיים בתזונה שלי.
אבל אני לא מצליחה להסתכל על חצי הכוס המלאה. במקום זה אני רואה את השורה התחתונה, את עודף המשקל שלי.
כאילו שהחמישה [או אלוהים יודע כמה] קילו הנוספים האלה שצברתי בחודשים האחרונים הם איזה פשע נוראי.
כן, אני במידה 46. אז מה? אני פחות חכמה? פחות נחמדה? פחות טובה בעבודה שלי, או פחות נהנית מהלימודים?
אני מקסימום פחות יפה [ואני מניחה שגם זה נתון לוויכוח], ואני בעיקר מתקשה יותר למצוא בגדים.
אז למה לעזאזל אני מרגישה כל כך רע עם זה? למה לעזאזל אני מרגישה צורך להתנצל כל הזמן, לתרץ ולהסביר?
זה לא שיצאתי מהבית בלי דיאודורנט, זה לא שנהגתי שיכורה. זה לא ששיקרתי, רימיתי וגנבתי. יש חטאים גדולים יותר, ועדיין אני מרגישה חרא כי המראה החיצוני תופס כזה נפח עצום בחיים שלנו.
אני לא יכולה לסיים את הפוסט הזה בהצהרה החד משמעית שאני מפסיקה להתנצל ומפסיקה להרגיש רע, כי אני יודעת שזה לא ריאלי. אני יודעת שהרגלים רעים קשה לשנות. אני יודעת שיקח לי הרבה זמן להפסיק להתנצל, כמו שיקח לי הרבה זמן להפוך את החיים שלי למשהו בריא ומאוזן יותר.
אני כן אסיים את הפוסט הזה בהחלטה לא להתייאש ולא לוותר לעצמי. ואני אנסה לזכור שהחיים הם לא קו ליניארי וזה בסדר שיש ימים פחות טובים, כי אחרים יהיו ימים מוצלחים יותר.
ויותר מהכול, שמראה חיצוני הוא לא סגולה לאושר, לביטחון עצמי או להצלחה.