שופינג זה אושר?

מכירות את זה שמשהו מעסיק אתכן בקטנה, ופתאום הוא נמצא בכל מקום?
זה בדיוק מה שקרה לי.
כבר תקופה ארוכה שאני מסתכלת על אוסף האיפור שלי ברגשות מעורבים. מצד אחד זה כיף שיש הרבה כי אני אוהבת לקנות, אני אוהבת לאתגר את עצמי ולנסות שילובים חדשים, אני אוהבת להתנסות בהרבה מוצרים ולכתוב סקירות. ומצד שני, זה כבר באמת ברמה של "אוסף", לכל דבר ועניין.
בשבילי איפור זה לא רק משהו שעושים 5 דקות בבוקר או לפני אירוע אלא זה תחביב- להתאפר, לצלם, לכתוב, לצפות בסרטונים ולקרוא בלוגים. לא פעם זה מגרה את הרצון לקנות עוד משהו, לנסות עוד משהו חדש. וכמובן שיש מוצרים שנשלחים אלי לסקירה, ולא תמיד יש לי שליטה על הכמות.
ככה או ככה, כשאני מסתכלת על חברות שלי [זתומרת, חברות שלא כותבות בלוג ולא סובלות מאותה התמכרות] אני מבינה שהכמויות שיש לי ממש לא פרופורציונליות בהשוואה לבחורה הממוצעת. גם ברור לי שאני לא מנצלת את כל האיפור שיש לי ב-100% ובצורה שווה, ויש דברים שפשוט שוכבים במגירה רוב הזמן.

במקביל למחשבות האלה אני לוקחת קורס שעוסק בנושא של שמירת טבע, ניצול משאבים וכדומה. בין השאר ראינו את הסרטון The Story of Stuff. סרטון דיי מטלטל על מה שעומד מאחורי הכלכלה האמריקאית [אבל רלוונטי גם אלינו בת'כלס] ובעיקר מה שעומד מאחורי כל החפצים שיש לנו. אני ממש ממליצה לכן להקדיש 20 דק' ולצפות בו, ולמרות שלטעמי הוא טיפה היסטרי ודמגוגי, עדיין הוא גרם לי להסתכל קצת אחרת על הרגלי הצריכה שלי.
מאוד בקצרה, הסרטון מדבר על כך שהייצור ההמוני קודם כל מנצל משאבי טבע בלי שום בקרה, אח"כ מנצלים אוכלוסיות חלשות ככוח עבודה זול ובסוף גורמים לנו להאמין שאם רק נקנה נהיה יפים, טובים, מוצלחים ומאושרים יותר.
בצירוף מקרים מדהים, שבוע אחרי שצפיתי בסרטון הזה, רשת קניוני עזריאלי השיקו פרסומות חדשות עם הסלוגן המבריק "כמה קל להיות מאושר". או בתרגום מילולי, שופינג זה אושר.
 רחמים על ההורים שלי, כי תוך אלפית השנייה עברתי מ-0 ל-100 קמ"ש של מלמולים זועמים.

צילום מסך של הסלוגן, נלקח מכאן

אני לא תמימה, אני מבינה שבעלי עסקים רוצים להתפרנס, ובמציאות הנוכחית בכל קילומטר רבוע יש בערך 8 מרכזי קניות ועוד 3 בשלבי בנייה. ובמציאות הזו התחרות גדולה וכל אחד רוצה לעודד אותנו לקנות דווקא אצלו.
אבל מדי פעם יש איזו פרסומת שעוברת את הגבול, ובעיניי זה לא סתם סלוגן סר טעם, אלא אמירה דוחה וחזירית. פרסומת שאומרת לנו שאם רק נוציא את הארנק שלנו מספיק פעמים במקומות הנכונים- נהיה מאושרים.

הציטוט הזה מיוחס לג'ון ראסקין, והוא כל כך מתאים. [למען הסר ספק- הציטוט אומנם לא שלי, אבל התמונה כן]
הלחץ לקנות משפיע עלינו גם מבחינה כלכלית, אבל לא רק. מבחינה נפשית, שופינג גורם לנו להרגיש טוב בבת אחת, אבל כשנסגור את הארנק ההרגשה הטובה תיעלם. ולפעמים היא יכולה להוביל לתחושה של ריקנות, שתגרום לנו ללכת ולקנות עוד כדי למלא את החלל. ואנחנו עושות את זה לא פעם בגלל שהסיפוק הוא מיידי- יצאנו לשופינג, הרגשנו טוב, בעוד בתחומים אחרים בחיים שלנו יקח יותר זמן להגיע לסיפוק. לדוגמא, כשרק התחלתי להתאמן בסטודיו סי הלכתי בחוסר חשק והתבאסתי על כל פעם כזו. רק אחרי כמה שבועות למדתי להנות מזה והיום אני מתבאסת כשאני מפספסת אימון.
אבל המחשבה שהכי מטרידה אותי מתייחסת לסביבה. כדי לייצר את האיפור שלנו השתמשו במשאבים מהטבע, ובסוף הכול יגיע לזבל. בארץ לפחות אין כמעט דרך למחזר איפור [אני חושבת שמאק הם היחידים שאוספים היום קופסאות ריקות]. כל פעם כשאני מתפתה לקנות משהו זול 'כי זה רק כמה שקלים ומה אכפת לי לנסות?', לרוב אני מסיימת עם איפור שאני בכלל לא צריכה, רוצה או אוהבת להשתמש בו. מעבר לכסף שהוצאתי חבל לי שזה עוד משהו שילך לפח ויזהם את הסביבה.

וכמובן שהמחשבות הובילו אותי גם לבלוג, שגם הוא כלי שעושה חשק לקנות. במשך כמה ימים הסתובבתי עם מועקה, ותחושה שאולי אני צריכה להפסיק לכתוב כדי לא להיות חלק מכוחות השוק הקפיטליסטיים [או איזו אמירה גרנדיוזית אחרת]. אבל אז הבנתי שאני צריכה לעשות את ההיפך- להמשיך ולכתוב. בפרסומת אנחנו שומעים רק כמה המוצר טוב ומדהים וכמה אנחנו צריכות אותו, ואילו בבלוג יש לי את ההזדמנות לכתוב בצורה הרבה יותר מפוכחת ולבטא את הדעה הכנה שלי. כאן יש לי את האפשרות להתייחס גם לחסרונות, ולתת תמונה מאוזנת יותר. כאן יש לי את האפשרות לתת לכן מידע על דברים שאסור לקנות, דברים שאני מצטערת שקניתי, וגם טיפים איך לקנות בצורה נכונה וחכמה יותר, או איך לשמור על מה שקנינו לאורך זמן [כאן וכאן].

ברמה האישית אני ממש משתדלת להגיד לעצמי "אני רוצה" במקום "אני צריכה!" כל פעם כשאני רואה איזו צללית חדשה ומהממת. כי בת'כלס? אני לא צריכה שום דבר. יש לי מספיק מהכול, אבל אני רוצה. ולרצות זה לגיטימי, הכול שאלה של איזון. אני עדיין עובדת על דרכים לצמצם את הרצון שלי לקנות. לפעמים אני סתם נכנסת לאתרי קניות מתוך ידיעה שאני לא קונה שום דבר, אני סתם מסתכלת על מוצרים ומחפשת סווטצ'ים, וככה מעבירה את החשק. דרך אחרת היא לעשות סדר במה שיש לי, ולחשוב איך אני יכולה להשתמש שוב במשהו שזנחתי.
הדרך הכי חביבה עלי בזמן האחרון היא החלפות של איפור. הרעיון פשוט- לוקחים איפור חדש או משומש במצב טוב שאנחנו לא רוצות, ומחליפים במשהו שאנחנו כן רוצות. יש בפייסבוק כמה קבוצות שמאפשרות את זה, קבוצת 'גלוס החלפות' הקבוצה הכי גדולה והכי פעילה שאני מכירה כרגע. אם אתן מכירות עוד קבוצות אתן מוזמנות להמליץ :) אפשר גם למכור מוצרים במחיר מופחת, או לקנות יותר בזול דברים שרציתן [גם חוסך כסף וגם חוסך עוד פסולת].

אחת לכמה חודשים אני עושה סדר כדי לצמצם את האוסף שלי. אני לא אוהבת להחזיק כמויות של דברים, ואני בטח לא אוהבת להחזיק דברים שלא השתמשתי בהם חודשים. מאחר ואין לי עניין למכור מוצרים שקיבלתי לסקירה אני מוסרת חלק לחברות או קרובות משפחה, וחלק עובר כתרומה [ביחד עם עוד מוצרים שקניתי ולא אהבתי]. אין לי מקום קבוע שאליו אני תורמת, היעד יכול להיות פנימיה לנערות במצוקה, מעון לנשים מוכות ועוד. אם אתן מעוניינות לתרום, חפשו מוסד כזה בסביבה שלכן או שתשאלו בקבוצות איפור בפייסבוק- כל הזמן יש בחורות שאוספות לטובת מוסד כזה או אחר.

למרות שיש לי עוד הרבה מה להגיד בנושא, אני חושבת שחפרתי מספיק. השורה התחתונה של הפוסט היא שצריך להיות איזון בין מה שאנחנו רוצות ויכולות להרשות לעצמנו, לבין מה שאנחנו באמת צריכות ובאמת נשתמש בו. וכן, אני יודעת, קל מאוד להגיד וקשה לבצע.
יש לכן גם מחשבות בעניין? שתפו אותי! אני אשמח לשמוע